כד תשרי

[ד] צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי־רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום{יא}. ואין להתפלל בבית, אם בָּעֲלִיָּה (דהיינו דירה שמעל הדירה, כגון "קומה שנייה") יש מקום מטונף{יב}:

[ה] תינוק שאחרים בגילו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו על־ידי בישול, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס, אף על פי שלא ראינו לתינוק זה שאכל, מרחיקין מצואתו וממי רגליו{יג}. והיינו כשנעשה בן שנה. וטוב וישר, להרחיק גם מצואת קטן בן שמונה ימים, ואפילו בן יום אחד{יד}:

[ו] צואת אדם, אף על פי שאין לה ריח רע{טו}, וכן צואת חתול וּנְמִיָּה וכיו"ב, מרחיקין מהם. ושאר צואה של־בהמה חיה ועוף, מסתמא אינה מסרחת ואין צריך להרחיק מהן. אבל אם מסרחת, וכן נבלה המסרחת, ולול של־תורנגולין, ורפת בקר, ובורסקי ובית המטבחיים, וכל שאר דבר המסריח, מרחיקין מהן{טז}. וכן מרחיקין ממים סרוחים{יז}:

[ז] צואה יבשה כל־כך, שהיא נפרכת לפירוכים דקים על־ידי זריקה, הרי היא כעפר, והוא שלא יהא בה ריח רע{יח}. אבל אם נקרשת מחמת הקור, כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום, עדיין שֵם צואה עליה. וצואה שנתכסית בשלג, נחשב כיסוי{יט}:

[ח] עד כמה מרחיקין. היתה צואה מאחוריו, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח, ארבע אמות. ואפילו אם הוא אינו מריח, צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם הצואה אינה מסרחת, די אם מרחיק ממנה ארבע אמות. ואם הצואה מלפניו, צריך להרחיק כמלא עיניו. ואפילו בלילה{כ} צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום. ואם היא מן הצדדין, דינה כמלאחריו (ויש מחמירים שנחשב כאילו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו){כא}: