כה תשרי

[ט] בית שמתפללין בו בצבור, ונמצא שם צואה, אף על פי שהיא אחורי השליח־צבור ורחוקה ממנו יותר מארבע אמות ממקום שכלה הריח, מכל מקום צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי־אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואסור לו לשמוע ולכוון למה שאומר השליח־ציבור{כב}:

[י] מי שהתפלל, ומצא אחר־כך שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה והוא פשע ולא בדק, כיון דתפילת שמונה־עשרה היא במקום קרבן, הוה ליה זבח רשעים תועבה{כג}, וצריך לחזור ולהתפלל שמונה־עשרה. וכן קרית שמע שהיא מדאורייתא, ואין בה חשש ברכה לבטלה, חוזר וקורא, אבל בלא הברכות שלפניה ושלאחריה. וכן שאר הברכות שאמר שם, ואפילו ברכת המזון, אינו חוזר ומברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה, שאז לא פשע, אפילו בתפילה יוצא בְּדִיעֲבַד. ואם נמצאו מי רגלים, יוצא בְּדִיעֲבַד גם בתפילה, אפילו המקום ראוי להסתפק{כד}:

[יא] יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו, גם־כן צריך להמתין, אלא שאם הוא עוסק בלימוד תורה, אינו צריך להמתין בשביל ריח שיצא מחבירו{כה}:

[יב] גְּרָף של־רעי, וַעֲביט של־מי־רגלים, אם הם בולעים כגון של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה אף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע. ואפילו נתן לתוכן מים, או שכפאן על פיהם, לא מהני, אלא צריך להוציאן מן החדר או לכסותן. ואם הם של מיני מתכות או זכוֹכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריך להרחיק מהם{כו}. ונראה שכן דין כלֵי פלסטיק המצויים בזמנינו{כז}. פי חזיר, דינו כגרף של רעי, כיון שדרכו לנקר בצואה. ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו{כח}:

[יג] גם בבית־המרחץ או במבואות המטונפות{כט}, אסור לדבר או להרהר בדבר שבקדושה, ואסור להזכיר שמות המיוחדין להקדוש ברוך הוא אפילו בלשון האומות (כגון "אללה" בלשון ערב, וכן "גאד" או "גאט" בלשון אשכנז, ו"דיו" בלשון צרפת). וכן אסור שם ליתן שלום לחבירו, כי שלום הוא שמו שלְּ־הקדוש ברוך הוא, שנאמר{ל} ויקרא לו י"י שלום{לא}. ואדם ששמו שלום, מותר לקרותו שם בשמו, כיון שאינו מכוין על עניין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם. וירא־שמים צריך להחמיר, ויבלע המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם, או שלון בנו"ן{לב}: