כז תשרי

[ב] קודם שיברך איזו ברכה, צריך שידע מה היא הברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שיזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים{ג}. וכשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעיה ואמר{ד}, יען כי נִגַּשׁ העם הזה, בפיו ובשפתיו כִּבְּדוני ולבו רִחַק ממני, וַתְּהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה, רְאֵה מעשי בני כי אינם אלא לַפָּנים, ומחזיקים בהם כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני, תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על־נטילת־ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אך בעת שהן מברכין, אינם מתכוונים לברכני. על־כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו וגו'. לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו{ד*}, עשה דברים לשם פועלם וכו'{ה}:

[ג] כשהוא מברך, יהא פיו נקי מן הרוק, וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנאמר{ו} יִמָּלא פי תהלתך{ז}. ויש ליזהר מלהתעסק באיזה דבר בשעת אמירת ברכה, או להלך אז, כדי שיכוין פירוש המלות כראוי{ח}. ולא יברך במהירות. וראוי שירגיל את עצמו לברך בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה{ט}:

[ד] אסור להוציא שם־שמים לַבַּטָּלה. וכל המוציאו לבטלה, עובר על מצות עשה דכתיב{י} את י"י אלהיך תירא{יא}. וכתיב{יב} אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא. וזהו מכלל היראה, שלא להזכיר שמו הגדול כי־אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב, או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך{יג}. ולא הֲוִיָּ"ה ואַדְנוּת בלבד, אלא כל השמות המיוחדים לו יתברך אסור להוציא לבטלה. ואפילו בשמות שקורים האומות (עיין לעיל סימן ה' סעיף י"ג) טוב ליזהר{יד}. וכן אסור לכתוב בשום מכתב וכיוצא־בזה את שמו יתברך בכל לשון, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה. ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם־שמים מצוי, ומכל־שכן בבזיון חס ושלום{טו}. אבל אות ה"א בלבד כגון ברוך ה', בעזרת ה', אין קפידא{טז}. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחילה ואחר־כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם ואחר־כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחילה ולא אחר־כך{יז}. כשרוצה להזכיר את השם, יאמר "השם", ולא כמו שיש (מהאשכנזים) טועים לומר "אדושם", כי אין זה דרך כבוד כלפי מעלה{יח}:

[ה] הלומד בגמרא ובמדרשים פוסקים ומפרשים וכיו"ב והובא שם פסוק או מקצת ממנו, אין איסור כלל בקריאת השמות משום הזכרת שם־שמים לבטלה, ואפילו בשם אַדְנוּת. ואדרבה יש אומרים שמצוה להזכירם ככתבם. [וגם כשאינו פסוק מותר לקרותם, חוץ מבשם אדנו"ת ובשם יה, שראוי לומר באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ביו"ד ה"א]. אמנם במטבע ברכה אסור, ויאמר ברוך אתה "השם" במקום הֲוִיָּ"ה, אבל אלהינו מנהגינו לקראו ככתיבתו בלי שום שינוי. והוא הדין בכל זה להדורש ברבים בדברי תורה{יט}:

[ו] בשירות ותושבחות, אם אומרים באימה וביראה ולא בקלות־ראש, מותר להזכיר כל השמות כמות שהן, וגם לחזור הבית כפי דרך השירים, וכן הוא מנהגינו{כ}: