כט תשרי

[יב] כל ברכה שאדם שומע מחבירו, כששומע שגומר את הברכה, צריך לומר אמן. ופירוש אמן, אמת. ויכוין בלבו, אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן גם בקשה, כגון בשמונה־עשרה, מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה, ויהי רצון שֶיֵּאָמְנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפילה על העתיד, יכוין רק לבקשה שֶיֵּאָמֵן הדבר במהרה{לו}:

[יג] צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונה, שלא יחטוף האל"ף, ולא יבליע הנו"ן. גם יזהר מאוד, שלא יענה אמן, קודם שסיים המברך כל הברכה. וגם לא יאחר מלענות אמן. אלא תכף שסיים המברך את הברכה, יענה אמן. ותוך כדי דיבור (דהיינו שלוש תיבות שלום עליך רבי) כדיבור דאמי. וכל שלא כלה אמן מפי רוב הציבור, יכול כל אחד לענות עמהם{לז}. ולא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר{לח} גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו{טל}:

[יד] כל העונה אמן על ברכת עצמו, הרי זה מגונה. ואפילו סיים ברכה אחת בשוה עם שליח־צבור, לא יענה. אבל אם הוא בירך ברכה אחת, והשליח־צבור ברכה אחרת, וסיימו בשוה, עונה אמן על ברכת שליח־צבור{מ}. ואחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, העונה אמן על עצמו הרי זה משובח, ולכן המנהג שעונה אמן בסיום ברכת השכיבנו אחרי קרית־שמע דערבית, ובסיום ברכות ההפטרה. וכן אחר ברכת בונה ירושלם בברכת המזון, מפני ששם סיום שלוש הברכות שהן מן התורה, והטוב והמטיב מדרבנן וכאילו היא תוספת. והוא הדין בסיום שמונה־עשרה, שהוא המברך את עמו ישראל בשלום. ומנהג השאמי לענות אמן גם אחרי ברכת ישתבח, לפי שמחשיבין אותה סמוכה לברוך שאמר מפני שאסור להפסיק בזמירות, וכן אחר ברכת יהללוך מפני שאסור להפסיק בהלל{מא}, ומנהג הבלדי שאין עונים באלו, אלא דוקא על ברכות סמוכות ממש{מב}:

[טו] עונים אמן אחרי קטן שמברך כדי לפטור את עצמו, כגון קודם אכילה ושתייה, או כשעולה לספר תורה, אעפ"י שהוא פחות מבן שש שנים, כיון שהוא בן־חינוך לעניין זה, וכן הוא מנהגינו{מג}:

[טז] כששומע הזכרת השם, טוב לומר ברוך־הוא וברוך־שמו (אם יכוין בו כראוי), ויש הנוהגים כן{מד}. ואם השומע עומד במקום שאסור להפסיק, לא יאמר ברוך־הוא וברוך־שמו. וכן אם שומע ברכה שגם הוא צריך לצאת בה שתהא נחשבת לו כאילו אמרהּ בעצמו, כגון ברכות השופר וברכות המגילה, לא יאמר ברוך־הוא וברוך־שמו, משום דזה הוי הפסק באמצע הברכות{מה}. ולעניין עניית אמן, אם הוא עומד במקום שאסור להפסיק, יתבאר בעזרת־השם לקמן סימן י"ב סעיף ו', וסימן י"ד סעיפים ב' ג':