ל תשרי

[א] המנהג כדעת הגאונים והפוסקים הסוברים לומר בכל יום את כל ברכות השחר גם אותן שלא נתחייב בהן (דלא כהרמב"ם{א}), כגון מי שלא שמע קול תורנגול אף על פי כן מברך הנותן לשכוי בינה בהזכרת השם, מפני שנתקנו על מנהגו של עולם. ומסדיר אותם כל אחד בביתו, ואחר־כך את ברכות התורה, קודם שהולך לבית הכנסת. ורבים נוהגים (בשבת ויום־טוב שיש פנאי) שהש"צ (הגדול שבציבור){ב} מסדיר כל הברכות בבית הכנסת, (ואף אם הוא עצמו כבר אמרם בביתו), כדי להוציא את עמי הארץ שאינם יודעים. וגם הבקיאים יוצאים בזה ידי חובתם אם הם מכוונים לצאת, ורק ברכת על־נטילת־ידים מברכים כולם בביתם תכף אחרי הנטילה, ויש שמברכים בביתם גם אשר יצר ומתחיל בבית הכנסת מאלהי הנשמה{ג}:

[ב] ברכת הנותן ליעף כח, אין מנהגינו לומר, וכן שאר ברכות שלא נזכרו בתלמוד. ואשה במקום שלא עשני אשה, תאמר ברוך שעשני כרצונו בלא הזכרת השם{ד}:

[ג] ברכת פוקח עורים, יכול גם סומא לברך, שיש לו הנאה שאחרים מראים לו את הדרך. וכן חרש מברך הנותן לשכוי בינה{ה}. אם קדם וברך זוקף כפופים קודם שבירך מתיר אסורים, שוב לא יברך מתיר אסורים, כי כבר נכלל בזוקף כפופים, שבכלל זקיפת הקומה היא התרת האברים{ו}:

[ד] אחר המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי, אין השומעים עונים אמן, כי אין כאן סיום הברכה, אלא יהי רצון וכו' שתרגילני לדבר מצוה וכו' שייך גם־כן לברכה זאת. וסיום הברכה הוא, גומל חסדים טובים, והיינו שהקב"ה גומל חסד עם האדם בהעברת השינה מעיניו וחידוש כוחו{ז}. אבל אחרי ברכת על דברי תורה, מנהגינו שהשומעים עונים אמן, כדעת הסוברים שכאן הוא סיום הברכה הראשונה, והערב־נא היא ברכה שנייה{ח}:

[ה] הניעור כל הלילה, מברך בבוקר כל ברכות השחר, וכן ברכות התורה, חוץ מברכת על־נטילת־ידים והמעביר שינה, שאינו מברך, וכן נוהגים. אכן מפני שיש סוברים שאין לברך אז ברכות התורה, נכון להדר לשמוע אותן מפי אדם שישן, בכוונה לצאת ידי חובה{ט}: