ל מרחשון

[י] קודם קרית־שמע כשאומר מארבע כנפות הארץ, יקבץ את הציציות (יש נוהגים ארבעתם, ויש נוהגים רק השתיים שלפניו{כח}) ויאחוז אותן כל זמן קרית־שמע ביד שמאלו בין קמיצה לזרת כנגד לבו. וכשיגיע לתחילת פרשת ציצית, יאחזן גם בימינו, ושרשיהן יהיו ביד שמאל. וכשאומר (וראיתם אותו) וזכרתם את כל מצוות י"י, יניחן על העינים, ויסתכל בהן וינשקן{כט}, וכן כשאומר ואחרי עיניכם (ויש שאין מנשקים כאן, אלא קודם לזה בתיבות ועשיתם אותם), וכן כשאומר ועשיתם את כל מצותי. ויאחזן עד שיגיע לתיבות ואמונתו (לעד) קיימת (ויש נוהגים כשמגיע לתיבת (ו)דבריו וכו') שאז ינשקן ויניחן מידיו{ל}:

[יא] כשמסיימים הקהל פרשת ציצית ואומרים אני י"י אלהיכם, יוסיפו לומר גם תיבת אמת (בקול נמוך), שלא להפסיק ביניהם. ואסור להפסיק שם בשום דבר, ואפילו לקדיש ולקדושה (כדלעיל סימן י"ד סעיף ה'). גם השליח־ציבור יסיים לומר תיבת אמת בלחש, ויחזור ויאמר בקול רם י"י אלהיכם, אמת [ומנהגינו שעושים הפסק קצת בתיבת אלהיכם, ומושך תיבת אמת עם ויציב כאחת. וכן באמת ואמונה ערבית]. ויכוין כל אחד לשמוע שלש תיבות אלו מפי השליח־ציבור, כי באלו שלש תיבות, נשלמו רמ"ח תיבות בקרית־שמע, כנגד רמ"ח אברים שבאדם{לא}. והציבור האומרים ברכות קרית־שמע עם השליח־ציבור בלחש, יתחילו אחר־כך מן ויציב, ובערבית מן ואמונה, כי אסור לומר עוד הפעם אמת, ורבים טועים בזה{לב}. (ומי שמתפלל ביחידות, עיין לעיל סימן י"א סעיף י"ז):

[יב] בדיעבד שהפסיק בשתיקה או בדיבור באמצע קרית־שמע, אפילו היה זה מחמת אונס, שהיה מוכרח להפסיק, כגון שהיה צריך לצאת לעשות צרכיו, או שנמצאה צואה בבית, אינו צריך לחזור לתחילת קרית־שמע, אלא גומר משם ואילך, אפילו אם שהה מֶשֶך זמן שהיה יכול לומר כל קרית־שמע{לג}:

[יג] קרא קרית־שמע ונכנס לבית־הכנסת, ומצא ציבור שקורין קרית־שמע, צריך לקרות עמהם פסוק שמע ישראל ובשכמל"ו{לד}, שלא ייראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו{לה}. וטוב שיקרא עמהם כל שלושת הפרשיות של קרית־שמע, והטעם שכן דרך ארץ שלא יהא אדם בטל מדבר שהציבור עסוקים בו. והוא יקבל שכר כקורא בתורה. ולכן גם אם נכנס אחרי פסוק שמע ישראל, טוב שיאמר עמהם מאותו פסוק שהגיעו אליו עד סופה. והוא הדין בכל זה אם הוא בבית־הכנסת, ואומר דברי תחנונים, או פסוקים במקום שרשאי להפסיק{לו}. [ובמקום שאינו רשאי להפסיק, נתבאר לעיל סימן י"ב סעיף ה', וסימן י"ד סעיף ב']. ואם הוא עדיין לא קרא קרית־שמע, קורא גם־כן עם הציבור, אבל צריך שיתכוין שלא לצאת ידי חובתו, כדי שיקראנה אחר־כך עם ברכותיה לכולי עלמא{לז} (עיין לעיל סוף סעיף א'). וכן שאר דברים שהציבור אומרים, כגון תהילה לדוד, ונפילת פנים, וכדומה טוב לומר עמהם{לח}:

[א] זמן תפילת השחר, מצותה מן המובחר שיתחיל עם הנץ החמה (וכדלעיל סימן ט"ו סעיף א') כדכתיב{א} יירָאוך עִם שָמש. ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר, יצא{ב}. ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות זמניות שהוא שליש היום, ואסור להתאחר יותר. ומכל־מקום בדיעבד אם עבר והתאחר יותר, אפילו במזיד, יכול להתפלל עד חצות היום. ואף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא{ג}. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר{ד} מעֻות לא יוכל לתקון{ה}. ואם שגג או נאנס, יבואר בעז"ה להלן בסימן י"ט:

[ב] כשמגיע לתהילה לאל עליון, יעמוד ויכין את עצמו לתפילת שמונה־עשרה{ו}. ויסיר כיחו וניעו (דהיינו ליחה היוצאת מן הפה, ומן החוטם) וכל דבר המבלבל את מחשבתו{ז}. כשמגיע לגאל ישראל, טוב לילך לפניו שלש פסיעות, דרך קֵירוּב והגשה למלך{ח}. לא יפסיק בין גאל ישראל לשמונה־עשרה, אפילו לקדיש וקדושה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאולה לתפילה. וכיצד יעשה. ימתין קודם שיאמר י"י ימלוך לעולם ועד, לפי נוסח הבלדי. ולפי נוסח השאמי, קודם שירה חדשה{ט}. ואין לענות אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק{י} (וכדלעיל סימן י"ג סעיף ט"ו). אך בערבית כיון שאין הברכה שלפני שמונה־עשרה מסיימת בגאל ישראל, מותר להפסיק כמו בשאר מקום בין פרק לפרק{יא}. קודם שמונה־עשרה יתחיל בפסוק{יב} אֲדֹנָי שפתי תפתח וגו', ואינו חשוב הפסק, כי הוא שייך לתפילה, שמבקש מה' יתברך לשים מענה בפיו. ולא יוסיף פסוק זולתו{יג}. וגם בשבת צריך לסמוך גאולה לתפילה{יד}:

[ג] המתפלל צריך לידע, שהשכינה כנגדו, כמו שנאמר{טו} שפכי כמים לבך נֹכח פני י"י. ויעורר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב שאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם בודאי היה מסדר דבריו, ומכוין בהם יפה, לבל יכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא, שצריך לכוון לפניו את מחשבתו, כי לפניו יתברך, המחשבה כמו דיבור, וכל המחשבות הוא חוקר. וקודם התפילה, יחשוב מרוממות האל יתעלה ושפלות האדם, ויסיר מִלִּבו כל תענוגי האדם{טז}: