כה מרחשון

[ו] כששליח־ציבור אומר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, עונים הקהל אמן{יא}. וכשהוא אומר בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן, עונים אמן יהא שמיה רבא וכו' עלמיא. וגם הוא עונה עמהם ביחד (ורבים נוהגים שחוזר לומר תיבת אמן, אבל הנכון שלא יאמרנה). וכשמסיימים כולם, אומר השליח־ציבור יתברך, והם עונים אמן. [כן הוא מנהג הבלדי. ובשאמי עונים הקהל, אמן יש"ר וכו' עלמיא יתברך. והשליח־ציבור אינו חוזר לומר אמן, ומושך אמירתו עמהם עד תיבת מברך, וכשמסיימים, אומר לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, והם עונים אמן]. אחר־כך אומר וישתבח ויתפאר וכו' בריך הוא, והם עונים אמן{יב}. וכן כשהוא אומר בסוף ואמרו אמן, עונים אמן{יג}:

[ז] מנהגינו שהשליח־ציבור כורע כשהוא אומר יתגדל ויתקדש. וכן כשאומר בעגלא ובזמן קריב, או ביהא שמיה רבא{יד}. וכן כשאומר יתברך. וכן בשמיה דקודשא בריך הוא. ויש נוהגים גם בכל ואמרו אמן, דהיינו שבסוף חצי קדיש, וגם שאחרי־כן בשאר קדישים{טו}:

[ח] צריך ליזהר מאוד, לשמוע הקדיש, ולענות אחריו בכוונה. ובפרט באמן יהא שמיה רבא וכו' צריך לכוון היטב, שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכוונתו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם, שבקול זה שובר כל המקטרגים, ומבטל כל גזירות קשות, ומעורר הגאולה. (ואמרו רבותינו ז"ל בפרקי היכלות, שר' ישמעאל כהן גדול היה יושב בחיקו של שר־הפָּנים והיו הדמעות נוטפות מעיניו ונופלות על פני ר' ישמעאל, מפני כמה צרות משונות הגנוזות לישראל בחדרי חדרים ובגנזי גנזים שאינם יכולים לעמוד בהם, ובכל יום מתחדשות עליהם צרות רבות, אלא כשהם נכנסים לבתי כנסיות ועונים אמן יהא שמיה רבא, אין מניחים אותם לצאת מחדרי חדרים, יעויין שם. ובכן, כמה יש להם לישראל עם קדוש להזדרז ולכוון בענייה זו להשמיע במרום קולם קול עוז, לברך שמו הגדול יתברך מן העולם ועד העולם, ויתגלגלו רחמי האב על הבנים, אכי"ר). ומכל־מקום לא יתן קולות גדולים, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא{טז}:

[ט] אסור להפסיק בדיבור בין אמן יהא שמיה רבא וכו' ליתברך. וגם בשאר הקדיש יש ליזהר שלא לדבר, ואפילו דברי־תורה{יז}:

[י] אין הקהל צריכים לעמוד בקדיש, וכן הוא מנהגינו לישב. אך כל קדיש שתְּפָסוֹ בעמידה כגון אחר חזרת השליח־ציבור, ראוי לעמוד בו, עד לאחר שסיים אמן יהא שמיה רבא{יח}. ובקדיש שקודם שמונה־עשרה דמנחה וערבית וכיו"ב, המנהג שעומדין מפני שצריכין להכין עצמם להתפלל{יט}: