כד מרחשון

[א] אחרי ישתבח, יושב חזן־בית־הכנסת (כדלעיל סימן י"ב סוף סעיף ב') ועומד שליח־ציבור לפני התיבה לומר חצי קדיש, ברכו וברכות קרית־שמע, דהיינו יוצר אור, אהבת עולם ואמת ויציב. ואין להזמין את השליח־ציבור בדיבור רק ברמז, כי אסור להפסיק בדיבור בין ישתבח ליוצר. וטוב להזמינו לכך כבר מקודם, כדי שיכין עצמו לסדר דברי תפילתו, וגם שלא יצטרכו הקהל להמתין בשתיקה אחר ישתבח{א}:

[ב] אין אומרים קדיש וברכו וקדושה, ואין קורין בתורה, אלא בעשרה אנשים גדולים, ושליח־ציבור מן המניין. ואם לא היו עשרה בשעה שאמרו ישתבח, אלא שנשלמו אחר־כך, ראוי שלא יאמר השליח־ציבור קדיש, ולפיכך יש להמתין מלומר ישתבח עד שיושלמו עשרה. ויכולין להמתין עד קרוב לחצי שעה, ויותר לא ימתינו אלא יאמרו ישתבח, וימתינו, וכשיבאו עשרה יאמרו תחילה שלושה פסוקים מהזמירות ואחריהם יאמר השליח־ציבור חצי קדיש{ב}:

[ג] גדול, היינו ששלמו לו שלוש עשרה שנה ונכנס לשנת ארבע עשרה, והביא שתי שערות (ויש מקילין וסומכין לעניין זה שהוא מדרבנן, על החזקה דְּמִסְּתַמָא הביא שתי שערות){ג}. כגון שנולד בראש חודש ניסן, אינו נעשה גדול עד ראש־חודש ניסן, דהיינו בתחילת הלילה של ראש־חודש ניסן לאחר שלש עשרה שנים. מי שנולד בחודש אדר, כשהיתה שנה פשוטה, וכשנעשה גדול השנה מעוברת, אינו נעשה גדול עד אדר שני{ד}. אבל אם נולד בשנה מעוברת באדר־ראשון, נעשה גדול גם־כן באדר ראשון{ה}. ואם כשנולד היתה שנה מעוברת, וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה, בין שנולד באדר־ראשון, בין שנולד באדר־שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה. ונמצא, כי לפעמים נער שנולד קודם לחבירו, יתאחר יותר להיות גדול, מחבירו שנולד אחריו, כגון שנולדו בשנה מעוברת, זה בכ' לאדר־ראשון וזה בי' לאדר־שני והשנה אשר נעשים גדולים היא שנה פשוטה{ו}:

[ד] צריכין ליזהר שלא למנות את הציבור לגֻלגלותם לידע אם יש עשרה, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצוה, דכתיב{ז} וַיְשַׁמַּע שאול את העם ויִפְקְדם בטלאים. אלא יראו בעיניים וימנו במחשבה, וכן יכולים למנותם באמירת הפסוק{ח} הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשר תיבות{ט}:

[ה] כל העשרה צריכים להיות במקום אחד, והשליח־ציבור עמהם. אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפין, אף על פי שהפתח פתוח ביניהם. ואפילו אם הרוב המה בבית־הכנסת, והמיעוט בפרוזדור שלפני בית־הכנסת, אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם. ואפילו העומדים על האַסְקֻפָּה בתוך הפתח מן האֲגַף ולחוץ, דהיינו כשסוגרין את הדלת מקום זה לחוץ, אף על פי שעתה הפתח פתוח, מכל־מקום נִדּוֹן כלחוץ. וכל זה לעניין צירוף לעשרה. אבל כשיש עשרה במקום אחד ועונים על קדיש או ברכו או קדושה, אזי כל השומע קולם, יכול לענות עמהם, אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם, מפני שהשכינה שרויה שם, ואז אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש אומרים שזה דוקא כשאין שם טינופת או גוי או עבודה־זרה{י}: