כב מרחשון

[ב] ויושבים ואומרים כל הקהל כאחד בקול רם{ט}, מזמור לתודה וגו'{י} יהי כבוד וגו' וכל פסוקי דזמרה. וצריך לאמרם בנחת ובנעימה, ולא במרוצה. ואף על פי שאין נוהגין לאמרם בטעמיהם אלא כפי הבנת העניין, מ"מ צריך לדקדק בכל התיבות כמו בספירת מעות, ולכוון פירוש המלות{יא}. וכל־שכן בפסוק פותח את ידיך וגו' שצריך לאמרו בכונה גדולה, וגם יתפלל במחשבתו על מזונותיו ועל מזונות כל ישראל. ומי שלא כיוון בו כלל, אפילו בדיעבד צריך לחזור ולומר פסוק זה בכוונה{יב}. וטוב לכוון אז גם־כן בראשי תיבות של פותח את ידך שהוא פא"י, וסופי תיבות חת"ך, שהוא שם קדוש של פרנסה{יג}. והפסוק האחרון של פסוקי דזמרה שהוא כל הנשמה תהלל יה הללו־יה, נוהגים בשאמי לכפלו, וכן יש שינוי בין השאמי לבלדי בפסוקים שאומרים אחר־כך, כאשר נמצא בסידורים. ואומרים אחר זה ויברך דוד וגו' כנגינת נביאים וכתובים, כיון שהם פסוקים בספר דברי־הימים. ובשאמי מוסיפים לומר פסוקי אתה הוא י"י לבדך וגו' עד כמו אבן במים עזים. [ויש מהשאמי שנוהגים לומר ויברך וגו' בעמידה, עד אתה הוא י"י האלהים]. ואחר־כך אומרים ויושע ושירת הים, ואין נוהגים לעמוד אז (זולת בעת צרה רחמנא לִישֵׁיזְבַן, כדלקמן סימן ק"ב סעיף י"ג), ומתחילים בנגינת השירה מן ויושע עד הלכו ביבשה בתוך הים, וממשיכים ותקח מרים וגו' עד כי אני י"י רופאך, בנגינה פשוטה כשאר פסוקים של תורה [ובשאמי כופלים פסוק י"י ימלוך, ומתרגמין אותו, ואינם אומרים פסוקי ותקח מרים]{יד}. ועומד חזן־בית־הכנסת לומר רפאני וישתבח כדלעיל, וכשמסיים יושב{טו}. ועומד שליח־ציבור ואומר קדיש והיוצר כדלקמן ריש סימן י"ג:

[ג] בשבת אין אומרים מזמור לתודה, ותמורתו אומרים מזמור שיר ליום השבת. אבל בימים טובים אומרים אותו בבלדי, ואפילו בפסח. ובשאמי אין אומרים אותו גם ביום טוב, אלא מדלגין אז פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מן טוב להודות לי"י וגו'. אבל ביום טוב של ראש השנה אומרים אותו גם רבים מן השאמי, וכן ביום הכפורים, מפני האמור בו "הריעו" לי"י כל הארץ, ופותחים תחילה טוב להודות וגו'. ובבלדי מוסיפים לומר ביום הכפורים לפני מזמור לתודה, את מזמור שיר ליום השבת גם כשחל בחול, מפני שיום הכפורים נקרא שַׁבַּת שבתון{טז}:

[ד] פסוק והוא רחום, מנהג הבלדי לאמרו תמיד בכל יום. זולת בשבתות וימים טובים שמדלגין אותו, הן כאן בזמירות והן בכל מקום (דהיינו בפיסקת רוממו וגו' שבתיקון, וקודם מוסף ומנחה, ובתחנונים שאחר ובא לציון) וכן מדלגין אותו אז קודם ערבית שבכניסת היום. ובשאמי יש נוהגין לאמרו גם בשבתות וימים טובים בכל מקום, זולת בכניסת היום, ויש שמדלגין אותו בכל מקום ולא רק בשבתות וימים טובים אלא גם בכל יום שיש בו מוסף דהיינו ראש חדש וחול המועד, ויש שמדלגין אותו בכל מקום גם בכל יום שאין בו נפילת פנים{יז}:

[ה] משהתחיל ברוך שאמר עד לאחר גמר תפילת שמונה־עשרה, אסור להפסיק בדיבור אפילו תיבה אחת ואפילו בלשון הקודש (וכן בכל מקום שאסור להפסיק, אפילו בלשון הקודש אסור){יח}. אך לעניין הפסק לדבר מצוה, יש חילוק בין הזמירות לקרית שמע. כי בזמירות מותר לו לענות אמן אם שומע איזו ברכה, וכל־שכן שמותר להפסיק ולענות עם הקהל קדיש וקדושה וברכו. ומכל־מקום ישתדל לכוון שיפסיק לאלו במקום הפסק, כגון בין מזמור למזמור, או לכל־הפחות בין פסוק לפסוק. וכן אם נצרך לנקביו, ילך בין מזמור למזמור, ויחזור ויטול ידיו ויברך אשר יצר. אך ברוך הוא וברוך שמו, אסור לומר תוך פסוקי דזמרה אפילו במקום הפסק, כיון שאינו מן הדין אלא מנהג (עיין לעיל סימן ו' סעיף ט"ז){יט}. ואם שומע אז שהקהל אומרים קרית־שמע, לא יאמר עמהם אפילו פסוק שמע ישראל אלא יאמר את התיבות שהוא עסוק בהן בשעה שהם אומרים פסוק שמע ישראל וגו' בניגון הציבור, וכן יניח ידו על פניו, כדי שיהא נראה כאילו הוא קורא עמהם{כ}. ודיני ההפסקות בקרית־שמע, יתבארו בס"ד לקמן סימן י"ד:

[ו] מן ברוך אתה ה' וכו' שבאמצע ברוך שאמר עד סוף הברכה, וכן מישתבח עד סוף הברכה, עונה לקדיש ולקדושה ולברכו. אבל אמן על ברכות, אסור לענות{כא}: