כא מרחשון

[טו] יש אומרים שאם התפללו ציבור בבית־הכנסת, ואחר־כך באו ציבור אחר להתפלל שם, אין לשליח־הציבור השני לעמוד במקום שעמד הראשון, משום דהוי גנאי לראשונים, אם לא שכבר יצאו הראשונים מבית הכנסת{מב}. וכן יש אומרים שאם הראשונים הוציאו ספר־תורה וקראו בו, אין לאחרונים להוציא שנית ספר־תורה, לקרות באותו בית־הכנסת{מג}. ואין להקפיד בדברים אלו{מד}:

[טז] בְּמָקום שאין מניין, כופין זה את זה בקנסות, שיבואו תמיד למניין ולא יתבטל התמיד. ואפילו הלומדים, שעל ידי זה יתבטלו מלימודם, כופין אותם שיבואו למניין. דזמן תורה לחוֹד, וזמן תפילה לחוֹד{מה}:

[יז] היחיד מתפלל כמו הציבור, אלא שאינו רשאי לומר קדיש וקדושה וכו', והוא הדין כשהם כמה אנשים יחידים, כי כל דבר שבקדושה אינו נאמר אלא בעשרה. וזהו סדר תפילת היחיד כפי מנהגינו{מו}, פותח אדון העולמים וכו' ואומר כל ברכות השחר וברכות התורה וכו', ברוך שאמר (מעומד) והזמירות, עד שמסיים ישתבח (מיושב). ומדלג הקדיש לגמרי. ובמקום ברכו, אומר ברכי נפשי את י"י המבורך, ברוך י"י המבורך לעולם ועד{מז}. ברוך אתה וכו' יוצר אור וכו'. ואינו אומר קדוש קדוש וגו' אלא עונים ביראה ואומרים קדושת י"י וכו', דהיינו במקום לומר שלש פעמים קדוש, אומר קדושת. אבל ברוך כבוד י"י ממקומו, אומר כדרכו{מח}. וממשיך קרית־שמע וברכותיה, ויש אומרים שהוא יכול לחזור שלש תיבות י"י אלהיכם אמת, כמו שחוזרם השליח־ציבור{מט}, ועומד להתפלל שמונה עשרה בלחש (וכשפוסע בסוף תפילתו, לא יחזור למקומו לכל הפחות כדי הילוך ארבע אמות{נ}), ואינו חוזר לאמרה בקול, וגם אינו אומר הקדושה כלל, אלא נופל מיד על פניו, ואומר אבינו מלכנו וכו' ואנחנו לא נדע וגו' ומדלג הקדיש לגמרי. [ובשני וחמישי אומר הוידוי וכל התחנונים, אלא שאינו מזכיר את השמות באמירת שלש עשרה מדות, ותמורתן אומר בחילוף אֵתּ בָּשׁ כך, ויעבור י"י על פניו ויקרא מְצֹפָץ מְצֹפָץ אל רחום וגו'{נא}. ואינו צריך לקרוא בתחילת הפרשה הבאה כמו הציבור]. ואומר והוא רחום תהילה לדוד, למנצח יענך, ובא לציון, ובמקום קדוש קדוש וגו' אומר קדושת כדלעיל{נב}. וממשיך שיר של יום וכו' עד אמר ר' אלעזר, ואינו אומר נוסח קדיש תתקבל כבציבור אלא מקצתו כך, בריך שמיה{נג} דקב"ה לעילא לעילא מכל ברכתא שירתא ותושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא. תתקבל צלותי ותתעביד בעותי{נד} וצלותהון ובעותהון וכו' יהא שלמא וכו' וחסדא ורחמי עלנא וכו'{נה} עושה שלום וכו'. ואחר־כך פיטום הקטורת, ומדלג קדיש דרבנן לגמרי, ואומר ברכי נפשי וכו' במקום ברכו כדלעיל{נו}, ומסיים בעלינו לשבח. ועל דרך זה יעשה בתפילת מנחה וערבית, ובשאר התפילות:

[יח] כל אשה{נז} חייבת בתפילה, דהיינו לומר בלשונה דברי שבח לבורא עולם, בקשה ותחינה, פעם אחת ביום. ובזמנינו שיודעות כולן לקרוא, טוב שתאמרנה מתוך הסידור לכל הפחות את ברכות השחר{נח}, ותפילת שמונה עשרה שחרית או מנחה (או ערבית). וכן טוב לומר מקרית שמע לכל הפחות את הפסוק שמע ישראל וגו', כדי לקבל עול מלכות שמים{נט}. ואף על פי שהן פטורות מברכות התורה ופרשיות הקרבנות וכיוצא בהם, מכל־מקום אשה שחפצה לומר אפילו כל נוסח התפילות והברכות כמו האיש, ואפילו תפילת מוסף, רשאית ותבוא עליה ברכה (ובתנאי שלא יתעכבו על ידי זה צרכי בעלה ובני ביתה{ס}). ובכלל זה יכולה לומר ברוך שאמר וישתבח וברכות קרית שמע בהזכרת השם. וגם ברכות כגון אשר יצר, והמפיל חבלי שינה{סא}, וברכות ברקים ורעמים, וכל כיוצא בזה{סב}, יכולה לברך בהזכרת השם אף על פי שהיא פטורה. אבל על מצוות עשה שהזמן גְּרַמָא, דעת רבינו הרמב"ם{סג} ומרן השלחן ערוך{סד} שלא תברך, כגון תקיעת שופר וישיבת סוכה ונטילת לולב וקריאת ההלל, כי אף על פי שיש לה שכר (כדין אינו מצווה ועושה) מכל מקום היאך תאמר "וציונו" והיא אינה מצווה, וכן הוא מנהגינו{סה}:

סימן י"ב - הלכות הזמירות

[א] ברוך שאמר, היא ברכה שלפני פסוקי דזמרה, הנקראים זמירות. וישתבח, היא ברכה שלאחריהם{א}. ולא יאמר ישתבח, אלא אם כן אמר ברוך שאמר ומקצת זמירות{ב}. ומנהג הבלדי (וגם מקצת השאמי) להקדים לברוך שאמר, שבח המהולל לעולם וכו' כדי לעורר הלבבות ולהלהיבם לירוא מלפני מלך הכבוד. וכן מקדימים לישתבח, פסוקי רפאני י"י וארפא וגו' המדברים בענייני הגאולה{ג}. וכל זה אומר חזן־בית־הכנסת (או הגדול שבציבור) בקול רם{ד}, כשהוא עומד במקומו (מה שאין כן שליח ציבור שעומד לפני התיבה כדלקמן סימן י"ג סעיף א'){ה}. והמדקדקים אומרים עמו בלחש{ו}, אלא שמקדימים בסוף הברכה לפניו לכל הפחות שלוש תיבות כדי שיוכלו לענות אמן אחריו (עיין לעיל סימן ו' סעיף י"ד). ובעת אמירת המהולל וברוך שאמר, גם כל הקהל עומדים עמו, אבל ברפאני ובישתבח נשארים הם לישב{ז}. ומנהג השאמי לאחוז בידיהם שתי הציציות שלפניהם בזמן אמירת ברוך שאמר, ובתשלום הברכה מנשקים אותם ומניחים{ח}: