כב כסלו

[ו] צריך הקורא לראות את הפסוק שיפתח בו, קודם שהוא מתחיל לברך{יט}. ויש מהבלדי שנוהגים שהספר נשאר פתוח לפניו גם בשעת הברכה הראשונה, ויש שנוהגים שהחזן מכסהו במטפחת אחרי שראה את הפסוק, וכ"ה מנהג השאמי. וקודם שיברך ברכה אחרונה, כולם נוהגים שמכסהו במטפחת, ונשאר מכוסה עד שבא העולה אחריו{כ}. ועצה טובה שיסדר החזן סיום המטפחות שלמעלה ושלמטה בגבול המקום שסיים הקורא, באופן שכשיגלה את המטפחת ימצא מיד את תחילת הפסוק שצריך לקרות הבא אחריו ולא יטריח הציבור להתעכב, בפרט במקום שאין ריווח פרשה. וכן שלא יטעה בין פרשה זו לאחרת{כא}:

[ז] כשהקורא מברך ברכה ראשונה ואחרונה, וכן בשעת הקריאה, מנהגינו שהוא אוחז היריעה בשתי ידיו מזה ומזה{כב}, באמצעות 

המטפחת של ספר־תורה (עיין לקמן סעיף ט'). ולפיכך כדי שלא יתקלקל הכתב על־ידי האחיזה, מנהגינו לעשות בספר־תורה קיפול קבוע באמצע הריוח שבין כל דף ודף{כג}:

[ח] משום חיבוב מצוה, נוהגין שהעולה מנשק הס"ת קודם שהוא מתחיל לברך תחילה, וכן אחרי שסיים הקריאה לפני הברכה האחרונה{כד}. ויזהר שלא לנשק על גבי הכתב, שמא יקלקל האותיות ברוק שבפיו. אלא ינשק על מקום שאין כתב, או על־גבי המטפחת{כה}:

[ט] אסור לאחוז את הספר־תורה בעצמו ערוֹם. לפיכך כשהחזן מגביה את היריעה להראות לקהל, אינו אוחזה אלא על־ידי מטפחת (כדלעיל סעיף ב'), וכן העולה לתורה בשעת הקריאה והברכות (כדלעיל סעיף ז'). אך בשעת הגלילה, הן קודם הקריאה הן אחריה, מנהגינו שמותר{כו}:

[י] צריכים כל הקהל לכוון דעתם לשמוע היטב את קריאת התורה. ולא ישיחו בשום דבר (כדלקמן סעיף ט"ו) ולא יפנו ליבם לשום מחשבה, ואפילו תלמידי חכמים לא יעסקו אז בלימודם. ולכן מנהגינו שאומר החזן קודם הקריאה, "הַכֹּל" תנו עוז לאלהים וגו', היינו בין המון העם בין התלמידי חכמים{כז}: