טו כסלו

[יא] ומתחילים הכהנים מעצמם לומר תיבת יברכך (מפני שהקירוי כדי שלא יטעו, ובתיבה הראשונה אין חשש זה. ועוד שלא להפסיק בין הברכה לתיבה הראשונה), ומשם ואילך השליח־ ציבור מְקַרֶא אותם מלה במלה, עד שמסיימים פסוק ראשון. דהיינו הוא אומר י"י, והם אומרים י"י. הוא אומר וישמרך, והם אומרים וישמרך. ואחר זה עונים הציבור אמן. וכן הפסוק השני והשלישי. ואז ממשיך שליח־ציבור ואומר שים שלום וכו'{כט}. (וגם בשעת הדוחק שמתפללים הקהל עם השליח־ציבור תפילה אחת, עונים אמן אף על הפסוקים{ל} וכדלקמן סימן נ' סעיף י'). והקירוי שמקרא אותם, הוא בקול רם, שווה קולו כקולם, וכנגינתם עצמה{לא}. אך שליח־ציבור אינו רשאי לענות אמן אחריהם, שמא יתבלבל על ידי זה ולא ידע מה שעליו לומר אחר־כך. ואם הוא בטוח שלא יתבלבל, רשאי. הלכך אם יש סידור לפניו, רשאי לענות אמן. וכל זה דוקא באמן שאחר הפסוקים. אבל אמן שאחר הברכה, יכול הוא לענות אף על פי שאינו בטוח, כיון שלפי מנהגינו הכהנים הם המתחילים יברכך וכדלעיל סעיף ט'{לב}:

[יב] הכהנים הופכים את פניהם וגופם לצפון ולדרום (במקומות שההיכל במזרח), כשהם אומרים התיבות דלקמן, יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, שלום. מפני שתיבות אלו הן לנוכח, לכן הופכים את עצמם גם לצדדים, כדי לכלול בברכתם גם את אלו שאינם עומדים מולם ממש. ומה שהופכים גם בתיבת שלום, לפי שהיא סיום הברכות{לג}. ויש אומרים שמאריכים יותר בניגון תיבות אלו{לד}. ואין מנגנים אלא ניגון אחד מתחילה ועד סוף{לה}:

[יג] ואחר־כך מתחיל השליח־ציבור שים שלום, ואז הכהנים מחזירים את פניהם כלפי ההיכל, וכופפים אצבעותיהם, ועומדים בדוכן עד שיגמור התפילה, וחוזרים למקומותיהם. ובזמן שהחזירו פניהם להיכל, הם אומרים בלחש, עשינו מה שגזרת עלינו וכו'. ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים שליח־ציבור המברך את עמו ישראל בשלום, כדי שיענו הציבור אמן גם על תפילתם. וגם הכהנים יענו אמן על ברכת השליח־ציבור. ואם אינם יכוּלים להאריך כל־כך, יאמרו עוד, אדיר במרום וכו'{לו}:

[יד] אין הממונה שקורא "כהנים" רשאי לומר זאת, עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור שעונים בסיום ברכת מודים. ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכת אשר קדשנו וכו', עד שתכלה לגמרי תיבת "כהנים" מפי הממונה. ואין הכהנים רשאים להתחיל יברכך, עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הציבור שעונים על ברכתם. וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה, עד שתכלה מפי השליח־ציבור המקרא אותם. ואין הציבור עונים אמן עד שתכלה התיבה שבסוף כל פסוק מפי הכהנים. וכן באמן שעונים אחר וישמרך, ויחנך, שלום, ימתין השליח־ציבור ולא יתחיל, יאר, ישא, שים שלום, עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הציבור. ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור להיכל, עד שיתחיל שליח־ציבור שים שלום. ואינם רשאים לכפוף אצבעותיהן מפשיטתן, עד שיחזירו פניהם מן הציבור. ואינם רשאים לעקור מן הדוכן, עד שיסיים שליח־ציבור המברך את עמו ישראל בשלום{לז}:

[טו] כשמחזירין הכהנים את פניהם, בין בתחילה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין, דהיינו שיפנו לימינם. לפיכך בתחילה כשעומדים ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח, ומתחילים להחזיר פניהם כלפי הציבור, יפנו לדרום, ואחר־כך למערב. ובסוף כשמתחיל שליח־ציבור שים שלום, והם הופכים פניהם למזרח, יפנו דרך צפון. וכן בתיבות שהופכים את פניהם (כדלעיל סעיף י"ב) יפנו לצפון תחילה. וכשהם יורדים מן הדוכן, יהיו פניהם קצת לנגד ההיכל, ויפסעו לאחוריהם כתלמיד הנפטר מרבו. וכשנועלים המנעלים, לא יגעו בהם. ואם נגעו, צריכים ליטול ידיהם{לח}: