יד כסלו

[ו] הציבור עומדים בְּשָׁעַת נשיאת כפים, כמו ביתר חזרת התפילה (כדלעיל סימן י"ח סעיף ב'){יז}. ואין לציבור לומר שום פסוק בשעה שהכהנים אומרים את התיבות{יח}. רק ישמעו היטב בכוונה את התיבות מפי הכהנים, כי כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין ומכוין לברכה{יט}:

[ז] העם שאחורי הכהנים, אינם בכלל הברכה, אלא אם־כן היו אנוסים. אבל העם שמן הצדדים לפניהם, המה בכלל הברכה. ובבית־הכנסת שההיכל בולט מן הכּוֹתָל, האנשים שעומדין אצל הכותל המזרחי, המה מן הצדדין שאחורי הכהנים. לפיכך צריכים אז ללכת משם, ולעמוד במקום שיהיו לכל הפחות מן הצדדין שלפני הכהנים. ואם אי אפשר, נחשבים כמו אנוסים והם בכלל הברכה. ומכל־מקום לא יהפכו פניהם לכותל, אלא לצד הכהנים{כ}:

[ח] וזהו סדר נשיאת כפים לפי מנהגינו. כשהשליח ציבור מתחיל רצה, נעקרים כל הכהנים שבבית־הכנסת ממקומותיהם לעלות לדוכן. ובדיעבד, יכולים לעקור רגליהם בכל מֶשֶך ברכת רצה{כא} (ועיין עוד לקמן סוף סעיף י"ח). ועומדים שם כשפניהם להיכל ואחוריהם לציבור, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. ואחרי שאמרו מודים דרבנן עם הקהל בלחש (כדלעיל סימן י"ח סעיף ז') מוסיפים הם לומר עוד בלחש, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתהיה הברכה שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם. ויאריכו בתפילה זו, עד שהשליח־ציבור מסיים הטוב שמך ולך נאה להודות, כדי שיענו הציבור אמן גם על תפילתם, וגם הכהנים יענו אמן על ברכת השליח־ציבור{כב}:

[ט] ואז קורא להם הממונה מהקהל "כהנים" (ולא השליח־ציבור, מחשש הפסק{כג}), והם פותחים לברך כולם ביחד בקול רם, בא"י אמ"ה אשר קידשנו בקדושתו שלְּ־אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה (ומה שאומרים "באהבה", הוא לאפוקי שאם הציבור שונאים את הכהן, או הכהן שונא את הציבור, לא ישא את כפיו, וסכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ועל כן יֵצֵא מבית־הכנסת אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מליבו{כד}). ועונים הציבור אמן (ואפילו בשעת הדוחק שמתפללים עם השליח־ציבור בלא לחש תחילה, ואין בזה משום הפסק וכדלקמן סימן נ' סעיף י') וגם השליח־ציבור עונה אמן עמהם אפילו אם הוא מתפלל בעל־פה (מה שאין כן על הפסוקים, וכדלקמן סעיף י"א). ואחרי גמר הברכה, הופכין הכהנים פניהם כלפי העם{כה}:

[י] ופושטים את אצבעותיהם, ומגביהים את ידיהם כנגד כתיפיהם{כו}, וחולקים אצבעותיהם שיהיו ביניהם חמשה אַוֵּירים, דהיינו בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אַוֵּיר אחד. ובין שתי אצבעות לאגודל גם־כן אויר אחד, וכן ביד השנייה, הרי ארבעה אוירים. ובין אגודל לאגודל גם־כן אויר אחד, הרי חמשה אוירים. וצריך לעשות כן, משום דכתיב{כז} מציץ מן החרכים, ה' חרכים (פי' חלונות). ומגביהים יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית. (ויש שאינם מגביהים הרבה עד שיפרדו, אלא אגודל ימין מונח על אגודל שמאל. והרבה כהנים נוהגים להפרידם, זו לבד וזו לבד). ופורשים כפיהם, שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ, ואחורי ידיהם כנגד השמים{כח}: