ד כסלו

[יט] אסור לעבור בתוך ארבע אמות שלפני המתפלל שמונה־ עשרה. ולכן יש אומרים שהגומר תפילתו, ואדם אחר עומד אחריו ומתפלל ועדיין לא גמר, אל יפסע זה שלפניו את הפסיעות, שנמצא כעובר לפני המתפלל{נח}. והמנהג להקל בזה, כיון שהוא צורך התפילה{נט}. ולעבור מן הצדדין וכל־שכן לאחוריו, יש מתירים. ויש אוסרים אפילו לאחוריו בתוך ארבע אמות{ס}:

[כ] המתפלל בחוצה־לארץ, צריך לעמוד כשפניו נגד ארץ־ישראל, שנאמר{סא} והתפללו אליך דרך ארצם. ויכוונם גם לירושלם ולמקדש ולבית קדש הקדשים. ולכן במדינות אירופה כגון צרפת שיושבים במערבה של ארץ־ישראל, וכן אמריקה, צריכין לעמוד כשפניהם לצד מזרח. וברוסיא ופולין לא למזרח ממש, אלא לצד קרן מזרחית דרומית. ואותם שבצפון ארץ ישראל, פניהם לדרום. והיושבים בדרום כגון ארץ תימן, פניהם לצפון. והיושבים במזרח כגון בבל ופרס, פניהם למערב. נמצאו כל ישראל פונים בתפילותיהם למקום אחד, דהיינו נגד ירושלם ובית קדש־הקדשים, ששם שער השמים, כי כל התפילות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית־המקדש תלפיות, כמו שנאמר{סב} כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תֵּל שכל פיות פונים אליו. ולכך נהגו לקבוע ההיכל שספר תורה בתוכו, כנגד הצד שמתפללין אליו. ואם מתפלל במקום שאינו יכול לכוון לצד שכנגד ארץ־ישראל, יכוין את ליבו לאביו שבשמים, שנאמר{סג} והתפללו אל י"י. ואם נזכר באמצע שמונה־עשרה שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו, אלא יטה את פניו. ואם אי־אפשר לו, יגמור תפילתו כך ויכוין ליבו לבית קדש הקדשים, ולא יעקור רגליו בגלל זה. וכן במקום שיש צורות במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח{סד}:

[כא] צריך לכרוע ארבע פעמים בשמונה־עשרה, בתחילת ברכה הראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחילתה ובסופה. כשהוא אומר ברוך אתה, כורע. (והמנהג דרך־כלל שעושים כריעה פשוטה, דהיינו בהרכנת הראש ומקצת הגוף, ואינם כופפים את הראש עוד כלפי הגוף, וכן לא את הברכיים. אבל יש מדקדקים לעשות שתי כריעות, כשאומרים ברוך, עושים כריעת הגוף וגם הברכיים. וכשאומרים אתה, כורעים עוד את ראשם). וצריך שישתחוה כל־כך עד שיתפקקו (פירוש, שיבלטו) הקשרים של חוליות השדרה. וגם ראשו יכוף. וקודם שאומר את השם{סה}, זוקף בנחת, על־שם שנאמר{סו} י"י זוקף כפופים. (לפי המנהג הנזכר לעיל, עושים גם־כן זקיפה פשוטה. ולהיש מדקדקים, זוקף תחילה את גופו וברכיו, ואחר־כך את ראשו). וכן במודים כורע, וקודם שאומר את השם זוקף. לא ישתחוה יותר מדאי, דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החֲגוֹר, כי זהו דרך יוּהְרא. וזקן או חולה שמצטער בכריעה, כיון שהרכין ראשו דיו. ואסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות, לא בתחילתן ולא בסופן{סז}:

[כב] בסיום התפילה, יכרע ויפסע שלש פסיעות בכריעה אחת (ושיעורה גם־כן עד שיתפקקו וכו' כנזכר לעיל), כעבד הנפטר מרבו{סח}. הפסיעות תהיינה כדי שיתן אַגֻּדָּל בצד עקב (אלא אם כן המקום צר ודחוק), ולא יפסע פסיעות גסות יותר מזה. ולא יפסע יותר משלש פסיעות. תחילה פוסע ברגל שמאל ואחר־כך ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל (ונמצא שבפסיעה שלישית רגלו השמאלית אחורי רגלו הימנית, שכן ראוי לעמוד דרך הכנעה ורתיעה לפני המלך כשנפטר ממנו, וכן הוא מנהגינו{סט}), ובעודו בכריעה קודם שיזקוף הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהיא כנגדו בשעת התפילה, ולכן בצאתו עתה מן התפילה אומר עושה שלום במרומיו. והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה, ואומר, הוא (ברחמיו וחסדיו) יעשה שלום עלינו. ואחר־כך כורע לפניו ואומר ועל כל ישראל{ע}. ואחר־כך זוקף ואומר, וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם בחיינו ובימינו בקרוב אמן ואמן. כי התפילה היא במקום העבודה, ולכן אנו מתפללים על ציון וירושלם שנוכל לעשות את העבודה ממש בחיינו ובימינו{עא}. והטעם שפוסעין תחילה ברגל שמאל, יש אומרים לפי שדרך הליכת האדם הוא לעקור ימין תחילה, ולכן עוקר כאן שמאל תחילה, להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ברוך הוא. לכן דעתם שאיטר־רגל, עוקר תחילה את שמאלו שהוא ימין כל אדם, ויש חולקים{עב}. והמקדים לומר עושה שלום בעודו פוסע, טועה{עג}:

[כג] במקום שכלו הפסיעות, יעמוד ברגלים מכוונות כמו בתפילה (ותחילה יישר את רגליו שהיו בעיקום לפי מנהגינו כנזכר בסעיף הקודם, אחר שמסיים אמן ואמן{עד}). ולא יחזיר פניו לראות את העומדים אחריו, כי יגרום ביטול כוונת אותם שעודם מתפללים מפני שמסתכל עליהם. ולא יחזור למקומו, עד שיגיע השליח־ציבור לקדושה. ואם המקום צר ודחוק, יחזור כשמתחיל השליח־ציבור להתפלל בקול רם{עה}. ועיין לקמן סימן י"ח סעיף ד':