ג כסלו

[יד] הרגיל לומר ארבעה דברים אלו, זוכה ומַקְבִּיל פני שכינה, עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך{נב}. ולכן מנהגינו להגביה אז הגוף והעקביים, באמירת כל אחד מהם, להראות ולרמוז התעלות והתקרבות כלפי מעלה{נג}:

[טו] כבר ביארנו בסימן י"א סעיף ג' שאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור להתפלל עד שינקה את עצמו. וכל־שכן לתפילת שמונה־עשרה, שאסור לו לעמוד כך להתפלל, עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחילה לא הרגיש כלל, רק אחר־כך באמצע תפילת שמונה־עשרה, הרגיש שהוא צריך, בין לגדולים בין לקטנים, יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע עד לאחר שיסיים המברך את עמו ישראל בשלום{נד}:

[טז] מי שהרגיש שעומד לצאת ממנו רוח מלמטה, ואי־אפשר לו לעצרו, אם אירע זה כשהוא מתפלל בביתו, ילך לאחוריו ארבע אמות או לצדדין ויוציא הרוח, וימתין עד שיכלה הריח, ואז יאמר, רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חללים חללים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, רמה ותולעה במותנו. וחוזר למקומו וממשיך תפילתו ממקום שהפסיק. ואם יצא כבר ממנו הרוח במקומו לאנסו, וכן אם הוא מתפלל בצבור שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להתרחק וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח ויהרהר הרבון בליבו, ויגמור תפילתו{נה}:

[יז] אסור לישב בתוך ארבע אמות של־מתפלל שמונה־עשרה, בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין. ואם היושב עוסק גם כן במה ששייך לסדר התפילה, מותר. ובשעת הדוחק אפשר להקל אפילו אם אינו עוסק אז בענייני תפילה, אלא שלומד תורה בפיו. והירא את דבר ה' לא ישב לפני המתפלל שמונה־עשרה, כמלא עיניו, אפילו אם הוא (דהיינו היושב) אומר קרית־שמע, מפני שנראה כמשתחוה לו. אבל לאחוריו ולצדדין, אין להקפיד. ולעמוד, מותר בכל עניין אפילו לפניו. ואם היושב הוא אדם חלוש, אין לְמַחוֹת בידו{נו}:

[יח] אם זה היושב, ישב קודם, ואחר־כך בא זה ועמד להתפלל מצידו או מלפניו, שנמצא זה היושב, לאחריו, אינו צריך לעמוד, כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו, שנמצא היושב לפניו, יש ליזהר ולעמוד. וכל זה כשמתפלל בביתו. אבל אם מתפלל בבית המיוחד למניין קבוע, וכל־שכן בבית־הכנסת המיוחד לכל אדם להתפלל שם, אפילו ישב הוא קודם, צריך לעמוד{נז}: