ב כסלו

[ט] לא יאחוז בידו בשעת תפילת שמונה־עשרה שום חפץ, ואפילו תפילין או ספר מכתבי הקודש, כי ליבו עליהם שלא יפלו מידו ומתבטלת כוונתו על ידי זה. רק את הסידור אם הוא צריך לו{לד}. ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר{לה} וַיַּסֵּב חזקיהו פניו אל הקיר וַיִּתפלל. ויש אומרים דלא מיקרי חציצה, אלא דבר שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים, אבל דבר קטן אינו הפסק. ומכל־מקום דבר שהוא קבוע, כגון ארון או תיבה, לא חשיב הפסק לכולי עלמא, אפילו אם הוא דבר גדול. וכן דבר שהוא לצורך התפילה כגון שולחן שמניחין עליו אז את הסידור מותר. ואדם (ויש אומרים גם בעל־חיים) נמי אינו חוצץ, וכן המנהג שאין נזהרים שלא להתפלל אחורי אדם. ובשעת הצורך אין להקפיד בכל האופנים, כיון שעוצם את עיניו או מתפלל מתוך הסידור שלא תתבטל כוונתו{לו}:

[י] וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור או תמונה, ואם אירע לו להתפלל כנגדם יעצום את עיניו. ולכן אין לעשות ציורים בסידורים, או בכתלי בית הכנסת אלא למעלה מגובה קומת אדם. וכנגד מראָה, אסור להתפלל, אפילו בעינים עצומות או מתוך הסידור, מפני שנראה כמשתחוה לבבואה שלו{לז}. והוא הדין נגד אבני שיש זך, או "פורמייקה" באופן שניכרת בהם הבבואה שלו, ולכן יש לימנע מלעשותם בבית הכנסת{לח}. לא יתפלל במקום פתוח כגון בשדה, מפני שכשהוא במקום צנוע המוקף מחיצות (אפילו בלא תקרה), חלה עליו אימת המלך, וליבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך, מותר לו להתפלל בשדה. ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות{טל}:

[יא] לא יִגְהַק ולא יִפְהַק (גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו, כריח המאכל שאכל. ויש מפרשים דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד. ופיהוק היינו שפותח פיו כאדם עייף הרוצה לישן, או שעמד משינה). ואם נצטרך לכך מחמת אונס, יניח ידו על פיו, שלא תיראה פתיחתו. וכן אסור לו לרוק, ואם מצטער ממנו מאד עד שנטרד מתפילתו, מבליעו בתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יִטה לשמאלו וירוק לאחוריו. ואם אי־אפשר לאחוריו, ירוק לשמאלו. ואם אי־אפשר לשמאלו, ירוק לימינו{מ}. ואם כינה עוֹקְצַתּוּ, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו. אם נשמטה טליתו מעליו, יכול להחזירה, אפילו נפלה רובה. אבל אם נפלה כולה, אינו רשאי לחזור להתעטף בה משום דהוי הפסק{מא}. ואם נפל ספר לפניו על הַקַּרְקָע, ומתוך זה הוא מתבלבל מכוונתו, מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא אומר אז{מב}. וכל הדברים האסורים בתוך תפילת שמונה־עשרה, אסורים גם בתחנונים שלאחריה עד שיפסע הפסיעות{מג}. ורק לעניין הפסק יש חילוק, כמו שיתבאר לקמן סעיף י"ג:

[יב] לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו{מד}. רק אם תינוק מטרידו בתפילתו, יכול לרמוז לו בידו, או יעשה תנועה בקולו כדי להשתיקו{מה}. אך לא יפסיק בדיבור, ואפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין כשהם אומרים, ונחשב כעונה לעניין זה שיוצא, ומכל־מקום אינו נחשב להפסק{מו}. אך אם נסתפק באיזה דין איך יתפלל, כגון ששכח טל ומטר או יעלה ויבוא, מותר לילך ממקומו לעיין בספר, וכן מותר לו לשאול הדין{מז}:

[יג] אף על פי שתפילת אלהי נצור אינה מכלל תפילת שמונה־עשרה, מכל־מקום כיון שהכל רגילים לאמרה עשאוה קבע, ולפיכך אין מותר להפסיק בה אלא לדברים שמפסיקין באמצע הפרקים של קרית־שמע וברכותיה, כנזכר לעיל סימן י"ד סעיף ג'. ונוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום, את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואחר־כך אומר אלהי נצור ומסיים פעם שנית יהיו לרצון וגו'. ואחר־כך פוסע כדלקמן סעיף כ"ב. וקודם יהיו לרצון הראשון, אין להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה, כיון שהוא מכלל התפילה{מח}. יש אומרים שקודם הפסוק יהיו לרצון השני, טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו, והוא סגולה לינצל מגיהנם, ושלא ישכח את שמו ליום הדין{מט}. כגון אם שמו יצחק, יאמר את הפסוק{נ} יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק. ואם שמו נסים, נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם{נא}. וכל כיוצא בזה: