א כסלו

[ד] וצריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר{יז} תכין לבם תקשיב אזניך. ואם אינו יכול לכוון, לכל הפחות יחשוב בשעת התפילה בדברים המכניעים את הלב, ומכוונים את לבו לאביו שבשמים. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק וימתין עד שתתבטל המחשבה{יח}. ומי שלא כיוון אפילו בברכת אבות, אינו חוזר. וגם אם נזכר בברכת אתה גבור, ימשיך כדרכו{יט}:

[ה] יכוין רגליו זו אצל זו, כאילו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים, שנאמר{כ} ורגליהם רגל ישרה, כלומר, רגליהם נראות כרגל אחת{כא}. אמנם המנהג הפשוט שאין מדביקין אותן ממש, רק מסמיכים. וגם זה דוקא בצד העקביים, אבל למעלה לצד האצבעות מפרידין אותם לגמרי, והכי דרשינן ליה בירושלמי, ורגליהם ממקום אחד, ורגל ממקום אחד. וגם באופן זה הוא דומה לרגל עגל, וכמו שמסיים הפסוק וכף רגליהם ככף רגל עגל{כב}. ויכוף ראשו מעט למטה. ויסגור עיניו, כדי שלא יסתכל בשום דבר ותתבלבל מחשבתו (ובזוהר הקדוש{כג} איתא, מאן דפקח עינוי בעידן צלותא, או לא מאיך עינוי בארעא, מלאכא דמותא מקדים עליה. וכד תיפוק נשמתיה, לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקה. מאן דמזלזל בשכינתא, יתזלזל איהו בשעתא דאיצטריך, הדא הוא דכתיב{כד} כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו). ואם מתפלל מתוך סידור, לא יסיר עיניו ממנו{כה}. ויניח ידיו כפותות הימנית על השמאלית, ושתיהן על גבי לבו ממש (שמקומו באמצע החזה נוטה מעט שמאלה) דהיינו פני הכף הימנית על גבי אחורי הכף השמאלית, שבאופן זה הוא דרך הכנעה. וטוב לכוף את האגודל בתוך פיסת ידו. ויש אומרים שאין לזקוף אצבעותיו כלפי מעלה, אפילו בעת התעוררות גדולה בתפילתו, מפני שהוא מחוקות העמים. ויתפלל בלב שלם, באימה וביראה ובהכנעה, כעני העומד בפתח{כו}. ויוציא את המלות מפיו בכוונה, ובדקדוק{כז}:

[ו] לא יתפלל בליבו בלבד, אלא יְחַתֵּךְ הדברים בשפתיו בלחש, כי אין להשמיע קולו בתפילת שמונה־עשרה, כמו שנאמר בחנה{כח} רק שפתיה נָּעות, וקולה לא יִשָּׁמֵע. ואפילו לאזניו לא ישמיע{כט}. ויש אומרים שדוקא לאזני חבירו לא ישמיע, אבל לאזני עצמו צריך להשמיע{ל}:

[ז] צריך ליזהר מלהתנועע בתפילת שמונה־עשרה, וכן הוא מנהגינו, והטעם כי העמידה בלא נענוע גורמת לכוונת הלב. ועוד, רְאֵה בעיניך, הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כְּנוֹעַ עצי יער מפני רוח. אבל בזמירות וברכות ק"ש ושאר ענייני התפילה, וכן בעת שלומדים, וכן כשאומרים שירות ותושבחות, מתנועעים, ועל זה דרשו הפסוק{לא} כל עצמותי תאמרנה. ודרך הנענוע הנהוג הוא לפנים ולאחור, לא לימין ולשמאל{לב}:

[ח] לא יִסָּמֵךְ על שום דבר, ואפילו סמיכה במקצת דהיינו שאם ינטל אותו דבר לא יפול יש להחמיר אם לא במקום הדוחק. ואם הוא חולה קצת, וכן זקן שאינו יכול לעמוד, יכול להתפלל אפילו יושב או שוכב, והוא שיכול לכוון דעתו. ואם אי־אפשר לו להתפלל בפיו, מכל־מקום יהרהר בלבו{לג}: