כה טבת

[יד] לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך{כב}:

[טו] אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, שמא תשתכר ותתנוול. ואם היא במקום אחר שלא בביתה, אפילו אם בעלה עמה אסור לה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה, מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה{כג}:

[טז] אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ליד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די. אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה, מותר{כד}:

[יז] הנכנס לבית, לא יאמר תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם{כה}. אסור לאכול מסעודה שאינה מַסְפקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אף־על־פי שבעל־הבית מזמינו לאכול עמו. והוא עוון גדול, ומן הדברים שקשה לשוב עליהם{כו}:

[יח] מנהגינו שהנכנס אצל חבירו והוא אוכל על שולחנו, מזמינו לסעוד עמו בלשון זה וצדיק על שולחן יבא. וְהַלָּהּ עונה, וצדיק יאכל בו. והוא מנהג דרך ארץ להחשיב זה לזה צדיק{כז}: