כג טבת

[ד] לא ישּׁוֹך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחבירו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המוֹתר, מפני סכנת נפשות. כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, שמא יש לו איזה חולי בגופו, והַלָּהּ שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו. אלא אם כן יקנח מקום נשיקת הפה קודם שיתננו לו{ח}:

[ה] לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתם{ט}:

[ו] נוהגים להביא המים לנטילה למקום מושב המסובין, דרך כבוד שלא יטרחו לקום. והשמש היוצק מים, מברך אותו כל אחד במים ראשונים יעבדוך עמים. והוא עונה, וישתחוו לך לאומים. ובמים אחרונים אומר תרוֹם ידך על צריך. והוא עונה וכל אויביך יִכָּרֵתוּ{י}. (ועיין לעיל סימן כ"ח סעיף ד'):

[ז] אין משיחין בסעודה אפילו בדברי־תורה, מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט. ואפילו מי שנתעטש, אסור לומר לו "אָסוּתָא" (פי' רפואה){יא}. אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן דברי־תורה. ויש ליזהר בזה מאוד, לפי שאמרו חז"ל{יב} שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי־תורה כאילו אכלו מזבחי מתים. ואם אינו בעל תורה, יאמר איזה מזמור. וכבר נהגו כולם לומר מזמור לדוד י"י רועי וכו' ולמנצח בנגינות אלהים יחננו{יג} (והנוהגים לומר מזמור לדוד י"י רועי קודם ברכת המוציא כדלעיל סימן כ"ח סעיף ג', אומרים כעת רק למנצח בנגינות) הן בחול והן בשבת וי"ט, קודם נטילת מים אחרונים. ומסיימים גברו חסדיו עלינו, ולא כלו רחמיו ממנו. וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני י"י{יד}:

[ח] שנים שיושבים על השלחן אפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל־מקום הגדול פושט ידו תחילה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן{טו}. וכל שכן כשהם מרובים, שהגדול פושט ידו תחילה{טז}: