כא טבת

[ט] מצוה להביא על השולחן מלח קודם שיבצע, ויטבל פרוסת המוציא במלח (ג' פעמים לפי־דעת המקובלים) מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר{יז} על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשולחן דומה למזבח, טוב ליזהר שלא להרוג עליו כִּנָּה{יח}:

[י] יש נוהגים שהמברך טועם תחילה, ורק אח"כ מחלק למסובין (ולאשתו תחילה, ואח"כ לשאר המסובין), משום הפסק{יט}. ויש נוהגים לחלק למסובין קודם. בתחילה פורס לעצמו, ואח"כ לאשתו, ואח"כ לשאר המסובין, וכולם ממתינים עד שהוא גומר לחלק וטועם, והוא מדרך המוסר כדי שלא ייראה כרעבתנות לא הבוצע ולא המסובין. ששהייה בשתיקה לצורך, לא הויא הפסק{כ}:

[יא] כשיש הרבה מסובין, כגון בסעודות חתונה ומילה וכיו"ב, מנהגינו שהגדול בחכמה שבמסובין (אעפ"י שבעל־הבית נמצא עמהם. ובשבעת ימי המשתה החתן מברך בעמידה{כא}) נוטל רשות תחילה ע"י שאומר רִבּוֹתַי בָּרֵכוּ, והם עונים בָּרֵך{כב}, ואז מברך המוציא בקול רם, והם שומעים ועונים אמן ואוכלים, אעפ"י שהם חבורות חבורות בשולחנות רבים, לפי שהוא כיוון להוציאם והם נתכוונו לצאת. ואפי' אותם שלא הספיק להם המקום באותו החדר ויושבים בחדר אחר, יוצאים יד"ח בזה אם הם שומעים. ואין לשנות המנהג ולברך לעצמם, מחשש ברכה שאינה צריכה. ועוד משום{כג} ברָב־עם הדרת מלך{כד}:

[יב] כשמחלק פרוסות המוציא למסובין, לא יזרקן, שאסור לזרוק את הפת (ועיין לקמן סימן כ"ט סעיף י'). וגם לא יתננה לתוך ידו (זולת לאָבֵל{כד*}) אלא יניחנה לפניו{כה}:

[יג] מצוה לבצוע על הפת החשובה יותר. ולכן אם יש לפניו חֲתִכַּת־פת ופת שלימה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אף־על־פי שהפת השלימה היא קטנה יותר מן החתִכָּה, וגם אינה נקייה כמו החתיכה, מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יותר. אבל אם אינן ממין אחד אלא שהשלימה ממין גרוע, כגון שהשלימה היא פת כוסמין והחתיכה היא פת חטים, אפילו היא קטנה, מברך על של חטים. ואם השלימה היא של שעורים אף־על־פי שהיא גרועה מחטים, מכל־מקום כיון שגם שעורה נזכרה בפירוש בפסוק, וגם היא שלימה, לכן ירא שמים יחלוק כבוד גם לזו של שעורים ושלימה. כיצד עושה, מניח את החתיכה על־גבי השלימה ובוצע משתיהן יחד. אם שתיהן שלימות או שתיהן חתיכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקייה יותר. ואם שתיהן שוות בנַקְיוּת, יברך על היותר גדולה{כו}: