כ טבת

[ד] כל זה בין ברכת הנטילה לברכת המוציא. אך בין הנטילה לברכת ענט"י לכולי עלמא אסור להפסיק, ואם הפסיק ועדיין לא בירך יטול שנית. ואם כבר בירך א"צ ליטול שוב, דברכות אינן מעכבות. ולכן מה שנוהגים שהנוטל אומר "יעבדוך עמים" לזה ששופך המים על ידיו (עיין להלן סימן כ"ט סעיף ו') יש להקפיד שיהיה לפני הנטילה, או עכ"פ תוך כדי שנוטל{ו}:

[ה] בוצע הפת במקום המובחר שבה, מפני כבוד הברכה. והמובחר הוא המקום היפה שנאפה היטב{ז}. אך זקן שקשה לו לאכול פת קשה, יבצע במקום הרך. וכיון שאין להפסיק בשהיית החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה (כשהפת עבה וקשה), על־כן חותך מעט מן הפת באופן שאם יאחז בפרוסה יעלה כל הככר עמו, שאם־לא־כן חשיב כפרוסה ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלימה, ויניחה מחוברת לפת ויברך ברכת המוציא. ואחר שסיים הברכה, יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלימה. וכן כשבוצע מככר שאינו שלם, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שיהא בשעת הברכה יותר גדול. ובשבת ויום טוב, לא יחתוך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמים ממש. וגם בחול אם היא פת דקה או רכה, יברך קודם הבציעה, כיון שאין שְהִיָּה בחיתוך{ח}:

[ו] לא יבצע פרוסה קטנה פחות מִכַּזַּיִת, מפני שנראה כצר־עין. ולא פרוסה יותר מכביצה, לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו, אבל אם אוכל עם הרבה בני־אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אם אוכל לבדו, מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה מפני כבוד השבת, להראות חביבות סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה{ט}, וכן ביום טוב. ויאכל את הפרוסה שבצע עליה, קודם שיאכל פת אחרת, משום חיבוב מצוה כיון שבירך עליה. ויש אומרים שטוב ליזהר שלא ליתן ממנה לגוי או לבהמה ועוף{י}:

[ז] בשעת הברכה, תהיה הככר בין שתי ידיו, ותהיינה הידים מקבילות זו לזו אחת מלמעלה ואחת מלמטה, וכן הוא מנהגינו. והטעם לפי שיש בהן עשר אצבעות, כנגד עשר מצוות התלויות בפת, ואלו הן. לא תחרוש בשור ובחמור{יא}, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום{יב}, תרומה, מעשר־ראשון, מעשר־שני, חלה. ולכן יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו{יג}, ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה{יד}, ועשר תיבות בפסוק ויתן לך האלהים{יה}. ויש סוברים שכשמזכיר את השם, או בתיבת המוציא, יגביה את הלחם, ואין מנהגינו כן{יא}. וידקדק להוציא היטב את הה"א שלְּ־המוציא{יב}. ויתן ריוח קצת בין תיבת "לחם" לתיבת "מן", שלא להבליע את המי"ם{יג}:

[ח] לאחר הברכה יאכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחילת האכילה אפילו לעניית אמן. ויש אומרים שראוי לאכול כזית בלי להפסיק בדיבור, אא"כ הוא דבר נחוץ{יד}. ואם שח בין הברכה לאכילה, צריך לחזור ולברך. ואפילו אם רק המסובין היוצאים יד"ח בברכתו, שחו אז, צריכין הן לחזור ולברך. אא"כ השיחה היא מֵעִניין הדבר שמברכין עליו, כגון הָביאו מלח או לפתן וכו'{טו}. ומאחר שנתן המאכל לתוך פיו אפי' עדיין לא לעס, לא יחזור ויברך, אבל טוב שיברך בליבו (עיין לקמן סימן מ"ב סעיף ט') לצאת מן הספק{טז}: