יט טבת

[כג] דברים שדרכם לאכלם בלא כף או מזלג, אפילו אם הוא אוכל על־ידי כף או מזלג, צריך נטילת־ידים. אבל דברים שאין דרכם לאכלם רק על־ידי כף או מזלג, יש אומרים שאין צריכים נטילת־ידים, ואפילו אם אוכלם בידו. לפיכך אם הוא גם מבושל (שאף בזה יש מחלוקת, כדלעיל סעיף כ'), וגם נֶאֱכָל שלא ביד, אינו צריך ליטול, כי שתי חומרות לא עבדינן{נב}:

[כד] מי שנטל ידיו לצורך דבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם, אותה נטילה עולה לו, ואפילו לכתחילה, ואינו צריך לחזור וליטול פעם שנית. כיון שדין נטילה לדבר שטיבולו במשקה שווה לנטילה ללחם (חוץ מהברכה שיש בה מחלוקת כדלעיל סעיף י"ט). אך אם נטל ידיו סתם שלא על מנת לאכול, ואח"כ נמלך לאכול, אין אותה נטילה עולה לו, דִּבְעֵינַן נטילה לשם קדושה{נג}:

[א] על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן, מברכין לפניו המוציא, ולאחריו ברכת־המזון{א}. ודיניו יתבארו בס"ד בסימן זה והבאים אחריו. [ודיני פת הבאה בְּכִסְנִין, ומעשה קדירה, יתבארו בס"ד לקמן בסימן ל"ד]:

[ב] יש אומרים שצריך ליזהר שלא להפסיק בין נטילת־ידים להמוציא, אבל מותר לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושְהִיה כדי הילוך כ"ב אמה, או הילוך מבית לבית (אפילו הליכה מועטת), וכן דיבור שאינו לצרכי הסעודה, נקרא הפסק. ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשים בנתיים, או שהפליג בדברים, דאז הוי היסח־דעת וצריך נטילה שנית{ב}. אבל מנהגינו כדעת המקילין, שהם רבינו הרמב"ם וסיעתו, שמותר להפסיק אפילו בדיבור שאינו מצרכי הסעודה (וכל שכן שאין חוששין להפסק כדי הילוך כ"ב אמה, בפרט בסעודות גדולות שממתינים עד שכל הקהל יטלו ידיהם, כדי שאחד יברך המוציא לכולם כדלהלן סעיף י"א) ובתנאי שאינם מסיחים דעתם משמירת הידים{ג}, ולכן נוהגים להניח במשך כל זמן זה את ידיהם אחת על חברתה{ד}:

[ג] יש נוהגים לומר אחר הנטילה, מזמור לדוד י"י רועי (ויש שאין אומרים אותו עד לאחר הסעודה כדלקמן סימן כ"ט סעיף ז'). וכן יש שנוהגין לומר פסוק פותח את ידיך וגו' קודם ברכת המוציא{ה}: