יח טבת

[יח] מי שבאמצע הסעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו{לח} או שהשתין או עשה צרכיו, צריך ליטול ידיו כַּדִּין פעם שנית, אבל לא יברך עליהם{טל}:

[יט] האוכל דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה, מכל מקום צריך ליטול ידיו תחילה כדין נטילה לפת{מ}. וגם כן מברך על נטילת ידים, לפי מנהג הבלדי{מא}. ולפי השאמי, נוטל בלא ברכה{מב}:

[כ] לפיכך המטבל פת הבאה בכסנין (כגון עוגה, או בסקויט, כדלקמן סימן ל"ד סעיף ב') במשקה, צריך נטילה. אך אם המשקה הוא מבושל, כגון תה או קפה, יש אומרים שאינו צריך נטילה{מג}. לפיכך יטול בלא ברכה (ר"ל אפי' להנוהגים לברך כדלעיל בסעיף הקודם){מד}. וכן כשהמשקה אינו בפני עצמו ומטבל בו, אלא המשקה בא על האוכל ועדיין הוא לח, כגון פירות או ירקות רחוצים במים, יש מצריכים נטילה{מה}. ויש אומרים שאינם צריכים נטילה, דמשקה הבא לאוכל כאוכל דאמי, וכן המנהג שלא ליטול{מו}. והמחמיר ליטול, עכ"פ לא יברך{מז}:

[כא] ושבעה משקים הם. א', יין, וכן חומץ־יין. ב', דבש דבורים דוקא. ג', שמן זית דוקא. ד', חָלָב. ה', טל. ו', דם של בהמה חיה ועוף (והיינו מי שאוכלָן לרפואה מפני פיקוח נפש). ז', מים. וסימנם י"ד שח"ט ד"ם. אבל שאר מי־פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתייה מִסְּחיטתן, אין להם דין משקה לעניין זה{מח}. ואם נתערב מים אפילו כל שהוא במשקה, יש אומרים שהכל נחשב משקה{מט}. ורוֹק, אינו משקה{נ}:

[כב] דבש שנקרש היטב, יצא מכלל משקה ונעשה אוכל, ואינו צריך נטילת־ידים. אבל אם לא נקרש היטב אלא נתעבה מעט ועדיין הוא נִגָּר, צריך נטילת־ידים. וכן חמאה, שהיא בכלל חלב, אם היא קרושה, אינה משקה אלא אוכל. אבל אם נימוחה, הרי היא משקה. וכן יתר המשקים אם נקרשו או נקפאו, עד שאין בהם טוֹפֵחַ על מנת להטפיח, אינם נחשבים משקים{נא}: