יב טבת

[ז] המנהג שיתום מאב או מאם, אומר את הקדיש דרבנן (ובבלדי מתחילים בו דעתיד, כדלעיל סימן כ"ד סעיף ו') וברכו שלפני עלינו לשבח (וממילא ממשיך הוא לומר גם את עלינו לשבח) שחרית וערבית, הן בחול הן בשבתות וימים טובים, כי נמצא במדרשים{כא} כמה וכמה מעשים שעל ידי זה פודה את אביו ואמו מדין גיהנם (אמנם גם על אדם ידוע ומפורסם בתורה ובחסידות מנעוריו, צריך לומר אחריו קדיש{כב}). ולכן נקרא קדיש זה "קדיש יתום" לדעת האר"י. וכן הוא מנהג הבלדי. ובשאמי שמוסיפים לומר קדיש יהא שלמא אחרי עלינו לשבח (כדלעיל סימן כ"ד סעיף ו') אזי כשיש יתום, הוא אומר גם כן אותו, שזהו נקרא קדיש יתום לדעת הרמ"א{כג}. וקדיש אחרי המזמורים שבסוף תפילת מנחה (עיין לקמן סימן נ' סעיף ה') ג"כ הוא קדיש יתום לדעת האר"י. ואם היתום הוא קטן דהיינו פחות מבן י"ג שנה ויום אחד, יכול הוא לומר קדיש אחרון זה, מפני שאינו חובה אלא מנהג. ובבלדי שאין קדיש זה, יש הנוהגים שאעפ"י שהוא קטן אומר קדיש דרבנן וברכו, ויש להם על מה שיסמוכו{כד}:

[ח] מלבד זה רבים נוהגים שהיתום אומר גם כן ובא לציון, הן שחרית בכל יום ויום (עיין לעיל סימן כ"ד סעיף ד') הן במנחת שבתות (וממשיך לומר גם הקדיש שקודם הוצאת ס"ת) וימים טובים. ולא נהגו שיתפלל הוא כל התפילה (זולת ערבית דמוצאי שבת, כי אז הוא זמן החזרת הנשמות לגיהנם). אעפ"י שלדעת כמה פוסקים אם אפשר שיתפלל אפילו את כל התפילות, ראוי לעשות כן. וטוב שיקרא ההפטרה בבית הכנסת, ובזה יהיה לאביו ואמו נחת יתירה, ואשרי המכבד את הוריו{כה}. והמחדש בתורה בשבת, מעטרים לאביו ואמו בעולם הבא{כו}:

[ט] נוהגים שאין אומרים קדיש ובא לציון וכו' רק אחד־עשר חדשים, כדי שלא להחזיק אביו ואמו כרשעים ח"ו, כי משפט הרשעים בגיהנם הוא י"ב חדש{כז}. שאם מת דרך־משל בי"א שבט, אומר עד עשירי בטבת, ובי"א טבת לא יאמר, דהא הוי יום א' בחדש י"ב, ויום אחד בחדש חשוב חדש, והוי כאלו אמר י"ב חדש{כח}. ולעניין זה מונים מיום הקבורה, לא מיום המיתה, שאם נקבר בי"ב שבט, אזי פוסק בי"א טבת, כי המשפט אינו מתחיל עד לאחר הקבורה{כט}. ואם היתה שנה מעוברת, אומר עד י' (או י"א) כסלו{כט*}. ומי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים, מאותן שנידונין י"ב חדש, ראוי ומחויב שיאמר קדיש י"ב חדש{ל}:

[י] כשיש שני יתומים או יותר, מנהגינו שהממונה מחלק הקדישים ביניהם כראות עיניו וטוּב הבנתו. ובספרי רבני אשכנז כתבו חילוקים רבים בדינים אלו מי קודם למי{לא}, ואינם מקובלים אצלינו. גם לא נהגנו כמו הספרדים שיאמרו שנים או יותר קדיש יחדיו, ואין ראוי להנהיג כן, כי נגרם עי"ז קלקול ובלבול, לאומרים ולשומעים. וכמעט אין תועלת בו, ואולי אדרבה גורע{לב}. והבת, אין לה לומר קדיש גם אם תעשה מניין בביתה, אעפ"י שלא הניח הנפטר בנים{לג}:

[יא] אין ליתום לומר קדיש, אלא אם כן הוא מבן שלש־עשרה שנה ואילך והביא שתי שערות, כדי שיוכל להוציא הציבור ידי חובתם. אבל קדישים שֶלִּ־רְשות (עיין לעיל סוף סעיף ו') יכול הקטן לאמרם, ואפילו כשלא הגיע לחינוך. לפיכך במקומות שנוהגים בלאו־הכי לומר קדיש אחרי עלינו לשבח, יכולים ליתנו ליתום קטן, מפני שאינו חובה אלא רשות ומנהג. אכן יש מקומות שנוהגים להקל שאפילו הקדיש וברכו שקודם עלינו לשבח נותנים ליתום קטן לאמרו, וכל כיוצא בזה קדיש של חובה, ויש להם על מה שיסמוכו. אבל במקום שאין מנהג ידוע, עדיף שיאמרנו אדם אחר ויתכוין לזכות את זה הנפטר שלא הניח אחריו בנים גדולים. אלא אם כן יש צורך בדבר שיאמרנו היתום הקטן{לד}: