ט טבת

[א] אומרים כל הקהל יחדיו מיושב, והוא רחום וגו' י"י הושיעה וגו' אשרי וגו' ותהילה לדוד וגו', וצריכין לכוון בו היטב, ובפרט בפסוק פותח את ידיך וגו' יכוין את לבו מאד{א} כדלעיל סימן י"ב סעיף ב'. ואחר־כך אומרים למנצח יענך י"י ביום צרה. ובכל יום ובכל מקום שאין נופלים בו על פניהם (כדלעיל סימן כ"א מסעיף ז' עד סעיף י"א), מנהגינו שגם למנצח אין אומרים{ב}:

[ב] אחר־כך עומד שליח־ציבור במקומו{ג} ואומר ובא לציון וסדר הקדושה עם תרגומה. (והוא הנקרא סדר היום, מפני שאומרים אותו בכל יום, בין בחול בין בשבת ויום טוב, אלא שבשבת ויום טוב אין אומרים אותו בשחרית אלא במנחה{ד}). וצריך לאמרה בכוונה ובשמחה. ואסור לאדם לצאת מבית־הכנסת קודם קדושה זו, כי הוא דבר שהעולם מתקיים עליו, כמו שאמרו חז"ל{ה} אַֽמַ–אי קאי עלמא, אַֽקדושה דסדרא, ואַֽאָמן יהא שמיה רבא דאגדתא{ו}. ואם בא לבית־הכנסת בשעה שהציבור אומרים קדושה זו, יאמרנה עמהם אף קודם תפילתו. והוא הדין שיכול לאמרה קודם שני הפסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת בריתי וגו', ואחר־כך יאמר פסוקים אלו. וכל שכן שיכול לדלג אשרי ולמנצח כדי שיאמר קדושה זו עם הציבור, ואחר־כך יאמר מה שדילג{ז}:

[ג] וזהו אופן אמירת סדר היום לפי מנהגינו. השליח־ציבור פותח ואומר ובא לציון גואל וגו' עד וקרא זה אל זה ואמר, ואז עונים כל הקהל יחדיו והשליח־ציבור עמהם, קדוש קדוש וגו'{ח}. ואומר{ט}, ומקבלין דין מדין וגו' עד קול רעש גדול, ואז אומרים יחדיו הם והוא, ברוך כבוד וגו'. ואומר ונטלתני וגו' ולעלמי עלמיא. ואחר־כך אומרים כולם יחדיו התחנונים שאחרי כן, שהם י"י אלהי אברהם וגו' ברוך אלהינו וכו'. ובשאמי אומר השליח־ציבור אחר זה קדיש תתקבל, ואחר־כך אומרים כל הקהל, תפילה לדוד הטה י"י אזנך (ובכל יום ובכל מקום שאין נופלין בו על פניהם, מדלגים אותו{י}), בית יעקב וגו' שיר המעלות לדוד לולי י"י וגו' ושיר של יום, הושיענו וגו' והשליח־ציבור אומר קדיש יהא שלמא, ואחר־כך אומרים קוה וגו' אין כאלהינו ופיטום הקטורת. ובבלדי אינו אומר קדיש תתקבל אחרי ובא לציון, רק אחר־כך קודם פיטום הקטורת. ותפילה לדוד ובית יעקב ושיר המעלות והושיענו וקדיש יהא שלמא, אין אומרים כלל{יא}. אלא אחרי ובא לציון מסמיכים שיר של יום, ואחריו לדוד אליך י"י נפשי אשא (שבשאמי אומרים אותו לנפילת פנים, כדלעיל סימן כ"א סעיף ה'. אבל בבלדי אומרים אותו כאן, ואפילו בכל יום ובכל מקום שאין נופלים בו על פניהם) אמר ר' אלעזר וכו' אין כאלהינו, ומוסיפים פסוקים אך צדיקים וגו' ויבטחו בך וגו' כי כל העמים וגו', וכאן עומד השליח־ציבור ואומר קדיש תתקבל, ואחר־כך אומרים פיטום הקטורת{יב}:

[ד] אם יש יתום תוך שנתו על אביו ועל אמו, נוהגים שהוא אומר ובא לציון (כדלקמן סימן כ"ה סעיף ח'), מכל מקום קדיש תתקבל חוזר לשליח־ציבור שהתפלל מקודם{יג}. ובשאמי בשני וחמישי לפי שהספר־תורה עודנו על התיבה (כדלעיל סימן כ"ב סעיף ל"ו) נוהגים שהחזן העומד אצל הספר תורה הוא האומר ובא לציון, ולא השליח־ציבור, ורק הקדיש חוזר אחר־כך לשליח־ציבור{יד}:

[ה] טעם שנהגו לומר שיר של יום, הוא זכר למקדש, שכן הלויים היו אומרים אותו על הקרבנות. ומכל מקום אין מנהגינו להקדים ולומר נוסח השיר שהיו הלויים וכו' בין בשאמי בין בבלדי{טו}. ועוד יש טעם אחר לאמירתו, כדי שלא יתחלפו הימים וישכחו איזה יום ראשון ואיזה יום שני וכן כולם, לפיכך עשו לכל יום מזמור כדי לעשות להם סימנים{טז}: