ח טבת

[ח] כשנמצא פיסול שצריכין להוציא ספר־תורה אחר, אם אירע זה בין גֻברא לגֻברא, מחזירים אותו להיכל ומוציאים ספר־תורה אחר, ומתחילים ממקום שפסקו, ומשלימים מניין הקרואים. והעולים הקודמים בספר־תורה הפסול, נחשבים ממניין הקרואים. וכן אם נמצא הפיסול באמצע הקריאה, מפסיקין מיד, ומחזירים אותו להיכל, ומוציאים ספר־תורה אחר, והקורא גומר קריאתו בספר הכשר (ואם הפסיק באמצע פסוק, יתחיל מתחילת הפסוק{טז}. ונראה דאפילו לא נשתייר אלא פסוק אחד, אינו צריך לקרות יותר{יז}. ואם נודעה הטעות רק אחרי שכבר קראו כמה פסוקים, אינו חוזר לקרות ממקום הטעות אלא ממקום שהפסיק{יח}) ומברך ברכה אחרונה. אבל ברכה ראשונה אינו מברך, שעלתה לו הברכה שבירך על ספר־התורה הפסול{יט}. והוא הדין אפילו אם לא התחילו כלל לקרות, שנמצא הפִּסּול מיד לאחר הברכה, שגם־כן מוציאין ספר־תורה אחר, ולא יברך שוב ברכה ראשונה{כ}:

[ט] נמצא פִּסּול בספר־תורה שהוא טעות גמור, ואין שם ספר־תורה אחר, משלימין בו מניין הקרואים בלא ברכות{כא} (ועיין לקמן בסוף סעיף שאחר זה). והוא הדין ליתר עשרים דברים הפוסלים ספר־תורה, המבוארים ברמב"ם (בתחילת פרק י' מהלכות ספר תורה) ובשאר ספרי הפוסקים:

[י] יש אומרים שאם נמצא פיסול בספר־תורה בחוֹמֶש אחד, מותר לקרות בו בחומש אחר. כגון אם הפיסול הוא בספר בראשית, מותר לקרות בו בברכות בספר שמות. ואין לסמוך על זה זולת בשעת הדוחק כשלא היה אפשר לתקנו, או שנמצא בשבת או יום־טוב, ואין בבית־הכנסת ספר־תורה אחר. בפרט כשהפיסול הוא מפני דיבוק קל בסוף אות גדולה (עיין לעיל סעיף ב'). ומכל מקום בשבת במנחה, אין להוציאו, כיון שאז אין הקריאה חובה כל־כך, שלא נתקנה אלא משום אותם שאינם באים בשני ובחמישי לבית־הכנסת{כב}. ובשעת דוחק גמור, דהיינו שאין להם אפשרות להביא ספר־תורה ממקום אחר ויתבטלו מהקריאה בו, יש מקום להקל אפילו בטעות חסר ויתר (כשאינו טעות גמור. דהיינו כשאין משתנה עי"ז הקריאה או הפירוש, עיין לעיל סעיף א'){כג} אפילו שהטעות באותו חומש ואף באותה קריאה שקוראים אז{כד}:

[יא] אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשארו לכל הפחות חמש תפירות של קיימא, קורין בו. ואם לאו, מוציאין ספר־תורה אחר. ואם אין ספר־תורה אחר, והקרע הוא בחומש אחר, קורין בו אף־על־פי שלא נשארו רק ב' תפירות{כה}. ואם העמודים (דהיינו העצים שבתחילת הספר ובסופו) אינם תפורים, כשר, ואין להוציא ספר־תורה אחר{כו}:

[יב] נמצא שעְוה או חֵלֶב שנטפו על אות או תיבה, אם הוא בחול, יסירם. ובשבת או יום טוב, אם נראין האותיות, יכולים לקרות בו כך. אבל כשהם מכוסים מאד עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין אז לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, והרי אסור לקרות אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב (כדלעיל סימן כ"ב סעיף י"ב) על כן אם אפשר להסיר את השעוה או החלב כלאחר־יד, דהיינו כשהם יבשים מאד, ויקפל את הגויל שעל־ידי־זה יפלו, הרבה פוסקים מתירים לעשות כן. ואם לאו, אין קורין בו. וכשמסירים בחול את השעוה והחלב, אם הוא על אחד מן השמות הקדושים, ישגיחו שלא לבוא חס־ושלום למחיקת האותיות, אלא יחממו מתחת היריעה{כז}: