ז טבת

[ג] כשיש ספק אם זה דיבוק או לאו, אין מוציאים ספר־תורה אחר{ו}. אם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו וכיו"ב עד שנראות כדבוקות, ומכל מקום ניכר שאינן דבוקות, כי אין השחרורית כמו גוף האותיות, כשר{ז}:

[ד] אם יש ספק באיזה אות, שמא אין צורתה עליה, מראים לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאינו מבין את המלים, אבל יודע ומבין את האותיות היטב) אם קוראה כראוי, כשרה. ואם לאו, פסולה. ואם התינוקות מחולקים, הולכים אחר הרוב. ודוקא כשאנו מסופקים, מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא. אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתה, פסול אף־על־פי שהתינוק קורא אותה, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונה{ח}. וכשמראים לתינוק, אין צורך לכסות לו את האותיות, לא שלפני כן ולא שלאחרי כן{ט}:

[ה] נמצאת תיבה אחת חלוקה, עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תיבות, ונראות כאחת לתינוק{י}, או שנמצאת תיבה יתירה, בין שהיא תיבה שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה{יא}, וכן אם נמצא שינוי בצורת הפרשיות, כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו, בכל אלו צריכים להוציא ספר־תורה אחר{יב}. ומלבד כל הנזכר לעיל, יש עוד דינים ופרטים מרובים בענייני האותיות וצורתם וכו', ולכן בכל ספק צריך לשאול הוראת חכם:

[ו] גם אם נמצא שינוי מהמסורת שלנו בספרי תימן בחסרות ויתירות או בפרשיות (כמו שנפרט בס"ד להלן בחלק יורה־דעה הלכות כתיבת ספר־תורה סימן קס"ה סעיף כ'), מנהגינו להוציא ס"ת אחר. כי ספרי־תורה שלנו מוחזקים בדקדוק גמור כמפי משה מפי הגבורה, שהם מועתקים מספר־תורה שכתב רבינו הרמב"ם זיע"א, על פי ספרו המוסמך של בן־אשר, וי"א שכן נמצא גם בספר־תורה של עזרא הסופר{יג}:

[ז] אין חילוק בכל האמור כאן, בין קריאת ספר־תורה בשני וחמישי, לבין בשבת שחרית או במנחה וכיו"ב. אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם{יד}. וכן אם צריך לתקנו בדיו, מתקנים אותו. ואעפ"י שעודנו לח, יכולים להמשיך הקריאה מיד. ואדרבה אין להמתין עד שיתייבש הדיו, מפני כבוד הציבור{טו}: