ד טבת

[כו] צריך לכוון שכל קורא יתחיל בדבר טוב לישראל, ויסיים בדבר טוב לישראל{נז}. וכל קורא כשמסיים לקרות, קודם שיברך ברכה אחרונה, המנהג שאומר לו החזן "חֲזַק, וברוך תהיה"{נח}:

[כז] אם קרא אחד מן העולים רק שני פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, צריך הוא לחזור ולקרות שני הפסוקים שקרא תחילה, ועוד פסוק אחד עמהם. אך לא יברך לפניה, אלא רק לאחריה. ואם אירע זאת בשלישי (ושניים שלפניו, קראו רק ג' ג' פסוקים), צריך לקרות עוד שני פסוקים, שיהיו כולם ד' פסוקים. ואם אירע זאת בכהן שקרא רק ב' פסוקים, ונזכרו אחרי שכבר עלה הלוי, אלא שעדיין לא בירך הלוי ברכה ראשונה (ואף אם אמר ברכו את י"י המבורך, אין זה נחשב התחלת הברכה), יחזור הכהן ויקרא ג' פסוקים ויברך ברכה אחרונה כמו שכתבנו, והלוי ימתין שם ויקרא אחר־כך. אבל אם הלוי כבר בירך ברכה ראשונה, יקרא הלוי ממקום שפסק הכהן (שאם יקרא הלוי מה שקרא הכהן, יהיה פגם לכהנים אשר שם, כי יאמרו שהלוי התחיל לקרות בתורה), ואחרי הלוי יעלו שני ישראלים, שיהיו ג' קרואים. והכהן אינו מן המניין, כיון שקרא רק ב' פסוקים. ואם אירע כן בלוי, שקרא רק ב' פסוקים, והישראל כבר בירך ברכה ראשונה, יקרא הישראל ב' הפסוקים שקרא הלוי, ועוד פסוק אחד, ויעלה עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים. ואם לא היה כהן בבית־הכנסת, ועלה ישראל במקומו, ואירע כן שלא קרא אלא שני פסוקים, ולא נזכרו עד לאחר שעלה ישראל שני ובירך ברכה ראשונה, אזי יתחיל הישראל השני מתחילת הפרשה, והישראל הראשון ימתין שם ויקרא אחריו, ואחריו יקראו לעוד ישראל{נט}:

[כח] מנהגינו שהבנים עומדים לכבוד אביהם במשך כל זמן קריאתו, ובכלל זה ברכה ראשונה ואחרונה. ואח קטן עומד לאח גדול. וכן עומד מפני דודו אחי אביו, או זקינו אבי אביו או אבי אמו, וכן עומד לאחי אמו{ס}. וכן יש נוהגים בזמן שקורא חמיו{סא}. ויש נוהגים לעמוד גם כשהרב קורא בתורה, ובפרט בברכה הראשונה (והאחרונה){סב}. אמנם בזמן שאחד מהם קורא התּוֹכֵחָה שבתורת־כהנים או שבמשנה־תורה, אין עומדים זולתי בפסוקים שבתחילה וסוף שאינם קללה, ובברכה ראשונה ואחרונה{סג}:

[כט] מי שטעה ולא דקדק אפילו בחסרון או יתרון אות אחת, כגון אם וְאם, מחזירים אותו אעפ"י שלא נשתנה משמעות העניין על ידי זה. ובנקודות ובטעמים, וכן מלעיל ומלרע, דגש ורפי, שוא נע ונח, אם נשתנתה על־ידי זה המשמעות (כגון חֵלֶב חָלָב, וַיָּשָׁב וַיָּשֶׁב וכו' ושָבו מלעיל לשון חזרה, ומלרע לשון שביה) מחזירים אותו. ואם לאו, גוערים בו. דהיינו שאם חזר חזר, ואם לאו אין מחזירים אותו. ומנהגינו שגוערים בו אפילו אם יחזור על שמות הקדושים, כי אין חזרתו נחשבת לבטלה ח"ו אלא לצורך. לפי שאין שום דקדוק בתורתינו הקדושה לחינם, אלא לטעם נגלה או נעלם, אעפ"י שמן הדין אינו מחוייב לחזור כי לא נשתנתה המשמעות. (אך על געיא, נראה לי שאין צריך אפילו לגעור{סד}). והקריאה הנכונה, היא כפי מסורת ספרי קדמונינו הנקראים תִּיגַּאן (עיין לעיל סעיף כ"ג) שהם המדוייקים ביותר בעולם{סה}:

[ל] מי ששמע קריאת־התורה במבטא אשכנזי או ספרדי, יצא ידי־חובתו, אם הוא מבין הלשון. אבל לכתחילה צריך לשמוע דוקא במבטא תימני, שהוא הנכון והמשובח מכל המבטאים כמפורסם, כי הוא מבחין ומחלק בבירור בין כל האותיות והתנועות, ויש לו ראיות חזקות מדברי חז"ל והקדמונים. וכל־שכן בפרשת זכור ופרשת פרה שיש אומרים שקריאתן מדאורייתא (כדלקמן סימן קכ"א סעיף ג'){סו}: