ג טבת

[כא] אם הראו לו את המקום שיקרא, ובירך, ואחר־כך נזכרו שטעו ואין זה המקום שצריכין לקרות, בין שכבר התחיל לקרות, בין שעדיין לא התחיל, אם המקום שצריכין לקרות היה גם־כן גלוי לפניו, אפילו הוא בעמוד אחר, בין אם הוא אחרי המקום שהראו לו, בין הוא לפני כן, אינו צריך לברך שנית, משום שדעתו היתה על כל מה שגלוי לפניו. אבל אם לא היה המקום גלוי לפניו, אלא שצריכין לגלול את הספר, צריך לברך שנית אשר בחר בנו. אבל ברכו, לא יחזור. ותחילה יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על הברכה הראשונה שבירך לבטלה. ואם עדיין לא אמר אלא ברוך אתה ה', יסיים למדני חוקיך (עיין לעיל סימן ו' סעיף ז'). ודוקא שהציבור טעו בכך, שחשבו שצריך לקרות אותה פרשה. אבל אם רק החזן טעה, או העולה, גם באופן זה אינו צריך לברך שנית, מפני שדעתם בטילה אצל דעת הציבור שהם הרבים והם העיקר{נ}:

[כב] אם התחיל לקרות ונשתתק, יעלה אחר במקומו ויתחיל מהפסוק שהתחיל הראשון, ולא יברך בתחילה אלא רק בסוף. ואם בירך ולא התחיל לקרות כלל, צריך לברך גם בתחילה{נא}:

[כג] צריך כל עולה לקרות לכל הפחות שלושה פסוקים. ובשני וחמישי, וכן בשבת במנחה, צריכים שיקראו כולם לכל הפחות עשרה פסוקים, דהיינו שאחד מהם קורא ארבעה פסוקים. ובדִיעֲבַד אם לא קראו אלא תשעה פסוקים, שלושה לכל אחד, יצאו ידי־חובתם. ובפורים שאין קורין לכולם אלא תשעה פסוקים (כפי מנהג הבלדי), זהו מפני שֶׁנִּשְׁלָם העניין (ועיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ל'){נב}. ומנהגינו כפי מה שכבר סידרו קדמונינו חכמי תימן עליהם־השלום בתִּיגַּאן (בלשון רבים, תַּאגּ בלשון יחיד. ופירושו בלשון הקודש כתר, כתרים{נב*}) אופן חלוקת המברכים, ועשו לכל פרשה סימן, כגון לבראשית הג"ה, דהיינו הראשון חמישה פסוקים, השני שלושה, והשלישי חמישה. נח דד"ו, דהיינו ארבעה וארבעה וששה. לך־לך דה"ד וכו'. ועליהם אין ראוי להוסיף, ומהם אין לגרוע{נג}:

[כד] הקורא בתורה, לא יסיים במקום שלא ישאר משם עד הפרשה, דהיינו ריוח פתוחה או סתומה, שלושה פסוקים לכל הפחות. ואם טעה ובירך ברכה אחרונה לאחר שסיים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה, הקורא אחריו אינו צריך להתחיל מפסוק שלפני כן, אלא יתחיל ממקום שפסק הראשון, ויקרא עוד ג' פסוקים או יותר מפרשה שנייה שלאחריה. וכשיש פיסקא באמצע פסוק, כגון בתחילת פרשת פינחס, מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה לפניה{נד}, וכן לאחריה{נה}:

[כה] וכן לא יתחיל הקורא בפחות משלושה פסוקים, לאחר התחלת פרשה פתוחה או סתומה. ולכן זה שלפניו, לא יסיים בפחות משלושה פסוקים, לאחר התחלת הפרשה. ופרשה שאין בה אלא שני פסוקים, מותר להפסיק בתחילתה או בסופה{נו}: