ב טבת

[טז] יש אומרים שאין לקרות שני אחים לספר־תורה זה אחרי זה, וכן האב עם בנו, משום עינא בישא{טל}. אבל מנהגינו שאין מקפידין בזה, אעפ"י שקוראים אותם בשמותיהם{מ}. וקטן אם הוא עולה ממניין הקרואים, יתבאר בס"ד לקמן בהלכות שבת סימן ס' סעיף ג':

[יז] מי שעלה לתורה בבית־כנסת אחת, ואחר־כך נזדמן לבית־כנסת אחרת וקראוהו שוב לפרשה שכבר עלה לה, אעפ"י שיש אומרים שרשאי לעלות שנית ולברך, שב ואל תעשה עדיף{מא}:

[יח] בתענית ציבור שקורין ויחל, אין מעלים לתורה אלא למי שמתענה. ואם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין בדעתו להשלים התענית, קורין במקומו לישראל או ללוי המתענים, והכהן יֵצֵא מבית־הכנסת. ואם יש כהן אחר, אינו צריך לצאת, אלא יודיע שלא יקראוהו. ואם קראוהו, לא יעלה. והוא הדין בכל זה ללוי שאינו מתענה. ואם הוא בשני או בחמישי אף־על־פי שקורין ויחל, מכל־מקום כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה, לכן בדיעבד אם לא יָצָא מבית־הכנסת וקראוהו, יעלה{מב}. גם בֶּן־ארץ ישראל, שהלך לחו"ל והיה בבית־הכנסת ביום טוב שני של גליות, לכתחילה אין לקרותו לתורה{מג}:

[יט] מנהגינו שכל העולים לס"ת קוראים בעצמם, כמו שתיקנו חז"ל, ולא שהחזן קורא במקומם, לפי שאצלינו רובם ככולם בקיאים בפסוקים מגירסא דינקותא בדקדוקיהם ובטעמיהם{מד}. אלא שהחזן מסייע לקורא בנקודות ובטעמים (אלא אם כן הקורא בקי היטב), אך לא יאמר עמו התיבות ביחד, אלא מקדים להסדירם לפניו קודם לכן בלחש{מה}. וכן רומז לו ב"יד" (שקוראים בל"ע בשם "מִכְוַאט"{מו}) באיזו תיבה להעמיד ובאיזו להפריד, היכן אתנָחָא והיכן זִרקא, והיכן לשבור קודם סוף הפסוק, וכיוצא בזה, כפי סימנים קבועים{מז}. ועַם־הארץ שאינו יודע לקרות, יש נוהגים להעלותו, והוא מברך והחזן קורא, שהשומע כעונה. (וטוב שיאמר אחריו בלחש). אלא אם כן הוא נמנע מעצמו מפני הבושה. והוא הדין שהסוֹמֶא יכול לברך והחזן יקרא במקומו (והוא עצמו לא יקרא, מפני שדברים שבכתב אסור לאמרן על־פה כדלעיל סעיף י"ב), וכן זקן שקמו עיניו מלראות, אבל לא נהגו כן{מח}:

[כ] אם טעה ובירך בתחילה אשר נתן לנו במקום אשר בחר בנו, ועדיין לא אמר את השם בחתימת הברכה, יתחיל מאשר בחר בנו. ואם כבר אמר ברוך אתה ה', אף שעדיין לא סיים נותן התורה, יסיים, ואחר שישלים קריאתו יברך אשר בחר בנו, שאין סדר לברכות{מט}: