א טבת

[יא] הקורא וכן החזן, צריכים לעמוד. ואפילו רק לִסָּמֵך על שום דבר, אסור. מפני שצריכין לעמוד באימה. כי כשם שניתנה התורה באימה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ואדם חלוש, יכול לִסָּמֵך קצת סמיכה מועטת{כח}. ושאר כל הקהל, מנהגינו שהם יושבים לעולם במשך כל זמני קריאות התורה, וגם כשהקורא אומר ברכו וכו'. ואין שום פסוק שנוהגים לעמוד בשעת קריאתו, ואפילו בעשרת הדיברות{כט}:

[יב] דברים שבכתב, אֵי אתה רשאי לאמרן על־פה. לפיכך אסור לעולה לספר־תורה לקרות על־פה אפילו תיבה אחת (ויש אומרים אפילו אות אחת), שמא יאמרו שהספר חסר (ועיין לעיל סימן א' סעיף ז'). ומכל מקום הציבור יצאו ידי־חובתם{ל}:

[יג] לא יעלה שום אדם לקרות בספר־תורה אם לא אמרו לו לעלות, ואפילו אם הוא ראש בית־הכנסת, או החזן. ואסמכתא לדבר, שנאמר{לא}, ויאמר משה אל אהרן קְרַב אל המזבח{לב}. ומנהגינו שהחזן קוראם כפי סדר ישיבתם בבית־ הכנסת זה אחרי זה{לג}. ומזכיר כל אחד בשמו ושם אביו, פלוני בן פלוני, בָּרֵךְ. והוא המנהג הנכון, והטעם משום דלא ליתו לאינצויי. ועוד שעי"ז יוודע לכל הציבור שמו המובהק ולא יבואו לידי מכשול לעניין גט וכיוצא בזה. ועוד ששמו ונפשו של כל אדם מישראל רמוז בתורה ויש לו חלק בה{לד}. וכשהחזן בעצמו קורא בתורה, צריך שיעמוד אחֵר אצלו. שכשם שניתנה התורה על־ידי סרסור, דהיינו משה רבינו עליו־השלום, כך אנו צריכים לנהוג בה על־ידי סרסור{לה}:

[יד] מי שקראוהו לספר־תורה, אסור לו לסרב. ואם אינו עולה, מקצר ימיו ושנותיו. והיינו כגון אם סירובו בשביל כעס שיש לו עם החזן או הגבאי, או לא עָרַב לו העניין שצריך לקרוא, או שפסוקי המברך מועטים, או שהוא קמצן מלהתנדב. אך אם יש לו סיבה הכרחית, אין חשש בדבר, כגון שלא הסדיר תחילה את הפרשה בינו לבין עצמו. וכל שכן אם יודע שבודאי יטעה בקריאתו, או שחושש שמא יש פיסול לספר תורה, או שאין בכוחו להתנדב. וכן אם טעה החזן במה שקרא לו ועתה הוא תורו של חבירו, כי דרכיה דרכי נועם{לו}:

[טו] כיון שהתחיל הקורא לקרות, אסור לכל הקהל לדבר, אפילו בדברי־תורה (ועיין לעיל סעיף י'). ובין גֻּברא לגֻברא, יש מתירים ללמוד בלחש. ואסור לצאת מבית־הכנסת בשעה שקורין בתורה, ועל זה נאמר{לז} ועוזבי י"י יִכְלוּ. אבל בין גֻּברא לגֻברא שהספר־תורה מכוסה, יכול לצאת לצורך גדול{לח}: