כב שבט

[ב] על דבר שאין גידולו מן הארץ, כמו בשר, דגים, חגבים, חלב וגבינה{ג}, וכן על כל מיני משקים חוץ מן היין ושמן זית, מברכין שהכל נהיה בדברו{ד}. ותיבת נהיה מנהגינו לומר היו"ד בקמץ, לשון עבר, ולא בסגול{ה}:

[ג] החַרובים, אעפ"י שמחריבים ומקלקלים את השיניים (עיין לקמן סימן מ' סעיף ז' לגבי שמן־זית), ברכתן בורא פרי העץ, כיון שהן מתוקים{ו}:

[ד] כמהין ופטריות, אף־על־פי שהן גדלין מלחלוחית הארץ, יניקתן אינה מן הארץ אלא מן האַוֵּיר, ולכן אינן נקראין פרי האדמה, ומברכין עליהן שהכל{ז}:

[ה] אין מברכין בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה, אלא על דבר שהוא טוב לאכלו חי, וגם הדרך הוא לאכלו חי. אבל אם אין הדרך לאכלו חי אלא מבושל, אף־על־פי שהוא טוב למאכל גם כשהוא חי, מכל־מקום אינו חשוב כל־כך, ואין מברכין עליו ברכתו אלא כשאוכלו מבושל. אבל אם אוכלו חי, אינו מברך עליו אלא שהכל. וכבוש, הרי הוא כמבושל. ולכן על זית כבוש, מברכין בורא פרי העץ, אם אוכלין אותו שלא בתוך הסעודה (עיין לעיל סימן ל"א סעיף ג'). וכן מָלִיחַ הרי הוא כמבושל לעניין זה{ח}:

[ו] על הצנון מברכין בורא פרי האדמה{ט}. וכן על שומים ובצלים כשהן רכין, דרכן לאכלן חיין, אף־על־פי שעל הרוב אין אוכלין אותם רק עם פת, מכל־מקום גם אם אוכלם בלא פת, מברכין עליהם בורא פרי האדמה. אבל אם הזקינו שהם חריפים מאד ואין דרכן לאכלן חיין, מי שאוכלם חיין מברך עליהם שהכל{י}: