יא שבט

[י] כֻּבַּאנהּ, ברכתה במ"מ אפילו קבע סעודתו עליה. שאעפ"י שאין בה משקה, מכל מקום הרי היא מתבשלת בכלי סגור דוקא עם ההבל שבתוכה, וזיעת משקה הרי היא כמשקה. וכן המנהג{יג}. (ואם נעשתה בכלי פתוח, ברכתה המוציא אם קבע עליה):

[יא] לְחוּח, ברכתו במ"מ. ואם קבע עליו סעודתו, ברכתו המוציא. דהיינו אם אכל שיעור שבני אדם אוכלים ושבעים ממנו, בצירוף מה שאוכל עמו כגון מרק או בשר אם מלפת בו [ולא כשאוכל הבשר לבסוף כנהוג אצלינו דרך כלל] וכדלעיל סעיף ד'. וזהו דוקא בלחוח הרגיל בדרך כלל, שהוא עבה באמצעיתו כשמונה או עשרה מילימטר. אך יש שעושין אותו דק כשנים שלושה מילימטר, ודינוֹ לברך עליו בורא מיני מזונות אפילו בקביעות סעודה{יד}:

[יב] לביבות שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר, שמערבים אותן בשמן או בשומן וביצים וכיו"ב, ומגבלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהם בורא מיני־מזונות ולאחריהם על המחיה אפילו בקביעות סעודה{טו}:

[יג] דייסא מבושלת הנעשית מסולת של חמשת מיני דגן, אם היא עבה דהיינו שצריך למעכה קצת בפה, ברכתה במ"מ ועל המחיה [ואפילו בקביעות סעודה]. ואם היא רכה, דהיינו שמחליקה בפה כמו מים, נידונת כמשקה וברכתה שהכל ובורא נפשות{טז}:

[יד] פרוסות לחם גמור שבישלן על האש בתוך מרק (שקורין "פְתּוּתּ") וכיו"ב, או טיגנן בשמן או בחמאה או במרגרינה, אפילו עבר מהן תואר הלחם, כגון שֶטָּחָן בביצים, אם יש בפרוסות כזית, כל דין לחם עליו. ואפילו אם רק אחת מהן כזית, מברך עליה המוציא ופוטר את שאר הפרוסות הקטנות. ואם אין בשום פרוסה כזית, אף־על־פי שעל־ידי הבישול נָפְחוּ ועי"ז יש בכל פרוסה כזית, או שנדבקו על־ידי הבישול ונעשו גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מכל מקום אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני־מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו קבע סעודתו עליו. ואם לא בישלן, אלא שעירה עליהם מרק רותח, יש ספק בברכה, האם עירוי חשוב כבישול בכלי ראשון שעל האש, או לא. לפיכך אין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה. ואם לא בישלן אלא שראן במרק וכדומה שבתוך צלחת שהיא כלי שני, ואין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר לחם או לא. שאם יש להם תואר לחם, יש להם דין לחם גמור. ואם אין להם תואר לחם, אין להם דין לחם, ואפילו קבע סעודתו עליהן, מברך רק בורא מיני־מזונות ולאחריהן על המחיה{יז}: