ט שבט

[כג] מי שאינו קורא קרית־שמע שחרית וערבית, או אינו מקיים שאר המצוות המפורסמות, או שהוא עובר עבירות בפרהסיא, אינו מצטרף לזימון{ס}. גר גמור, מצטרף לזימון. וגם הוא יכול לברך ולומר על שהנחלת לאבותינו, ואפילו לזמן ולהוציא אחרים ידי חובתם (עיין לעיל סעיף ה'), דכתיב באברהם{סא} כי אב המון גויים נתתיך, ודרשינן{סב} לשעבר היה אב לארם, ומכאן ואילך לכל הגויים{סג}:

סימן ל"ד - הלכות ברכות על מאכלים מחמשת מיני דגן

[א] מאפה שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהיא פת הבאה בְּכִסְנִין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעוּת־סעוֹדה, אינו צריך נטילת־ידים, ואין מברכין עליו המוציא וברכת־המזון. אלא בורא מיני מזונות בתחילה, ולאחריו על המחיה. אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעות־סעודה, אזי דינו כלחם גמור, דהיינו שצריך ליטול ידים בברכה, ולברך עליו המוציא ולאחריו ברכת־המזון{א}:

[ב] מהי פת הבאה בכסנין. יש אומרים שהיא פת שנעשית כמין כיסים, דהיינו שהבצק הוא רגיל אלא שממלאים בתוכו דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותְבָלין וכיו"ב. ויש אומרים שהיא נעשית מבצק שנילוש בשֶׁמֶן או בשׁוֹמֶן או בדבש או בחלב או בביצים או תבלין או בשאר מֵי־פירות, אפילו עירבו בה גם מים. ויש מפרשים שהיא כְּעָכִים יבשים שכוססין אותן{ב}. ואין כאן מחלוקת בדין, רק מהו פירוש פת הבב"כ. שלמעשה, כולם מודים שבכל אחד מהאופנים הנז"ל, אינו נחשב לחם אלא מברכים עליו בורא מיני מזונות ועל המחיה מֵאחר שאין העולם רגילים לקבוע סעודתם עליהם{ג}:

[ג] המצות הרגילות בזמנינו שהן יבשות וקשות, ברכתן המוציא. ולא רק בפסח, אלא גם בכל ימות השנה. ואפילו בלא קביעות־סעודה, ואפילו לא יאכל מהם אלא כל שהוא, שדינם כדין לחם גמור. כי אעפ"י שכוססין אותן (כפירוש שלישי בפת הבאה בכסנין דלעיל סעיף ב') מכל מקום דרך העולם לאכלם לשם שביעה וסעודה ממש. והוא הדין לחלות מתוקות מעט שעושים בזמנינו לכבוד שבתות וימים טובים, או לסעודות מצוה, דאעפ"י שנילושו עם סוכר וכיו"ב (שהיא פת הבאה בכסנין לפירוש שני דלעיל) מכל מקום דרך העולם בזמנינו לאכלם בתורת לחם, ולכן ברכתן המוציא{ד}:

[ד] שיעור קביעות־סעודה, אין משערים לפי אותו אדם, אלא ברוב בני אדם{ה}. ועל פי זה יש אומרים שצריך ליזהר שלא לאכול אלא או פחות משלוש ביצים (שהם כ־173 גרם) שעד אז ברור שאין צריך לברך המוציא אלא בורא מיני מזונות ועל המחיה. או מארבע ביצים (שהם 230 גרם) ומעלה, שאז ברור שברכתן המוציא וברכת־המזון, אפילו אינו שבע. והשיעור לדעתם הוא רק בפת הבאה בכסנין עצמה, בלי לצרף שאר דברים שאוכל עמה. דהיינו שאם אינו אוכל שיעור ג' ביצים, אעפ"י שאוכל עמה דבר אחר ושבע, אין מברכים אלא מזונות ועל המחיה. (וכ"ה מנהג הספרדים). אבל לדידן, העיקר להלכה כפי דעת הסוברים שהשיעור הוא כפי מה שרגילים רוב בני אדם לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לִשְׂבּוֹעַ, שרק אם הוא כשיעור גדול זה, ואף־על־פי שהוא עצמו אינו שבע, אז דינו כמו לחם. ואם אוכל פת זה עם לִפּוּת, משערין גם כן אם אחרים היו אוכלין אותו בליפוּת היו שבעים. ואם אוכל בלא ליפוּת שיעור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם ליפוּת היו שבעים, הוי ליה גם כן דין לחם. ואם אכל פחות מזה, או שהוא מסופק, לא יברך אלא במ"מ ועל המחיה. וזקנים או נערים שאכילתם מועטת בטבעם, השיעור כפי קביעות־סעודה דידהו. וירא שמים יצא מן הספק ולא יאכל מפת הבב"כ אלא או פחות משיעור ג' ביצים, או כשיעור סעודה קבועה כנזכר{ו}: