ב שבט

[ח] נוהגים שהשומעים עונים אמן לאחר כל אחד מן "הרחמן" שבברכת־המזון. משום דְּאִיתַּא בַּמִּדרש, כששומע אחד מתפלל דבר, או מברך לישראל, אפילו בלא הזכרת השם, חייב לענות אמן{כט}. ונוהגים להוסיף בהרחמן כל אחד ואחד כרצונו וכמשאלותיו{ל}. וצריך ליתן לב לענות אמן גם אחרי הרחמן יזכינו לימות המשיח וכו' שהוא העיקר וקודם לשאר צרכינו{לא}, ולכן יעשה המברך ניגון סיום כשמגיע ל"ולחיי העולם־הבא"{לב}:

[ט] המנהג לומר בחול מַגְדִּיל ישועות מלכו וגו', ובשבת ויום טוב וחול־המועד וראש־חדש וחנוכה ופורים מִגְדּוֹל{לג}. ויש נוהגים בחנוכה ופורים לומר מַגְדִּיל כבחול{לד}. ובסוף ברכת־המזון, כשמגיע ל"כי לעולם חסדו", רבים נוהגים שמוסיף ברוך האל המושיע{לה}:

[י] עבר ושהה מלברך ברכת־המזון עד שיעור עיכול, דהיינו שמתחיל להיות רעב, אין לו עוד תקנה לברך. ויש אומרים דשיעור עיכול הוא שעה וחומש (דהיינו 72 דקות). ולכן בסעודות גדולות יש ליזהר שלא להתעכב בשירה ובדברי־תורה בין האכילה לברכת־המזון יותר מזמן זה. אעפ"י שעוסקים בִּנְתַּיִים בשתייה ופרפראות{לו}:

[יא] עבר ויצא ממקומו קודם שבירך ברכת־המזון, אם יש לו במקום שהוא שם, קצת פת, יאכל שם. ואין צריך לברך עליו ברכת המוציא, ויברך אחר־כך ברכת־המזון שם. ואם אין לו שם פת כלל, צריך לחזור למקומו לברך. ואם הוא רחוק כל־כך שיש לחוש שעד שיחזור למקומו, ישהה שיעור עיכול, יברך במקום שהוא שם. ולדעת רבינו הרמב"ם, אם היתה יציאתו בשוגג, יכול לברך במקום שנזכר{לז}:

[יב] בשבת שחל בו ראש־חדש או יום טוב או חול־המועד, אומרים תחילה רצה ואחר־כך יעלה ויבוא, מפני שהשבת תדיר ומקודש יותר מהם{לח}: