א שבט

[ג] אין להסיר הלחם מעל השולחן עד לאחר ברכת־המזון, ולכל הפחות ישאר כזית{יב}, להראות כי יש שפע מאת ה' יתברך לאכול ולהותיר, וכמו שאמר אלישע למשרתו{יג} כי כה אמר י"י אָכול והותֵר. ועוד משום שהברכה אינה שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם איזה דבר, כמו שאמר אלישע לאשת עובדיה{יד} מה יֶּש־לך בבית{טו}. אבל לא יביא ככר שלם ויניחנו על השולחן, אלא אם כן נשאר משעת האכילה. וי"א שאם לא נשארו פרוסות על השולחן, מותר להביא אפילו ככר שלם{טז}. ונוהגין לכסות הלחם במפה נאה{יז}. וחוץ מהלחם (ויש נוהגים להשאיר גם המלח{יח}), אין משיירין דבר על השולחן, כי מסלקים כל שיירי המאכלים וכל שכן העצמות והקליפין, לכבוד הברכה{יט}:

[ד] יש להסיר גם את הסכינים מעל השולחן קודם ברכת־המזון, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נאמר{כ} לא תניף עליהם ברזל, לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בַּדִּין שֶׁיּוּנָף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו, בהכנסת אורחים, שגדול כוחה של לגימה שמשרה שכינה. ויש סוברים שלא לכסותן בשבת ויום טוב, כי בחול מכסין אותן מפני שהן כוחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע{כא}:

[ה] אפילו לא אכל רק כזית פת, צריך לברך ברכת־המזון{כב}. וגם נשים חייבות בברכת המזון{כג}. ואם שומעת הברכה מאחר, יש אומרים שיצאה ידי חובתה אעפ"י שאינה מבינה לשון־הקדש, וכן המנהג. ומכל־מקום טוב שתחזור אחריו בלחש מלה במלה{כד}. ועיין לקמן סעיף י"ג:

[ו] לא יברך מֵעוֹמֵד, ולא מהלך, אלא מִיּוֹשֵׁב. ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או מיסב, צריך הוא לישב בזמן ברכת־המזון כדי לכוון דעתו ביותר. וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה. אבל אם היה מהלך בדרך ואוכל א"צ לישב לפי שאין דעתו מיושבת עליו{כה}. וראוי לירא־שמים ללבוש אז מלבוש העליון, וגם יניח הכובָע בראשו כדי שיהא מורא שמים עליו, ויעורר הכוונה{כו}. ואין להתעסק בשום דבר בשעה שהוא מברך, אפילו לפנות דברים מהשולחן, או להחזיק תינוק על ברכיו אז{כז}:

[ז] אחר שחתם בברכה שלישית בונה ברחמיו את ירושלם, עונה אמן על ברכת עצמו (כדלעיל סימן ו' סעיף י"ד). ויאמרנו בלחש, בין כשמברך לעצמו, בין כשיש זימון ומברך להוציא אחרים ידי חובתן{כח}: