כז אדר

[א] כתוב{א} ושמרתם את הַמַּצּוֹת, מכאן שצריכין לשמור את החטים לשם מַצּוֹת־מצוה שלא יבואו עליהם מים. ולדעת רבינו הרמב"ם ועוד מגדולי הפוסקים ז"ל, צריכין שמירה זו מיד משעת קצירה ואילך, ולא סגי להו בשמירה משעה שמוליכין אותן לטחון ואילך, וכן הוא מנהגינו. ולפי־כך פסק מהרי"ץ{ב} שאם אירע שלא נמצאו חטים משומרים משעת קצירה, אין לברך "על אכילת מצה" על מה שעשו משאר חטים. ויש מקילים וסוברים שאפשר לברך בשעת הדוחק{ג}:

[ב] ואופן השימור כך הוא. יהא הישראל נוכח בקצירתה, ולא יקצרנה בעוד הטל עליה, ולא יקצרנה אלא מחצות היום שכבר נתייבש הטל ממנה, ולא יהיה אותו היום מעונן. ואחרי שיקצרנה לא ישאירנה תחת אויר הרקיע, שמא ירד עליה מטר או טל, אלא יניחנה תחת תקרה. ולא ידושנה בבהמה, שמא תשתין עליה או ירד רוקה מִפִּיהָ, אלא חובטה במקלות{ד}:

[ג] מצד הדין, מספיק לקחת מצה שמורה (משומרת) משעת קצירה, עבור ליל הסדר (ובחו"ל לשתי הלילות) בלבד, לצורך כזית הראשון, ושל־"כורך", ושל־אפיקומן לכל הפחות. וכן הוא המנהג דרך־כלל. אלא שהמחמיר לקחת מצה שמורה גם לסעודה שבליל הסדר ואף לכל שבעת ימי הפסח, הרי זה משובח{ה}:

[ד] לא יעמדו השבלים במחובר עד שיתיבשו כל צרכם וילבינו, כי אז אם ירדו עליהם גשמים יחמיצו אפילו במחובר, כיון שאינם צריכים עוד לקרקע{ו}:

[ה] חטים שנמצאו בהן מבוקעות או מצומחות, השאר מותר, ובלבד שיבררו אותן. או שידקדקו היטב אם יש שם על כל פנים ששים כנגד המבוקעות והמצומחות. ולכתחילה יש להדר לברור גם מן החטים שאכלו מהן עכברים, או שיהיה ששים כנגדן{ז}. וכל זה לפי דעת הסוברים שבתערובת לח בלח אינו חוזר וניעור, ואליבא דמאן דאמר שקמח בקמח נחשב לח בלח. אבל למנהגינו שמחמירין בחוזר וניעור (וכדלעיל סימן פ"ג סעיף ב'), אפילו בדיעבד אסור אם לא ביררו אותו דגן שצמח, ואפי' טחנו ואפו אותו קודם פסח אפילו יש ששים כנגדו, מטעם דחוזר וניעור{ח}. וכל שכן אם נאמר שקמח בקמח נחשב יבש ביבש{ט}. וכן נהגו לברור היטב את החטים אחת לאחת להסתלק מכל חשש. ויש נזהרין גם־כן אפילו שלא לדבר אז, שמא ינתז רוק עליהן{י}, מפני שהרוק מחמיץ{יא}: