טז אדר

[ו] יש אומרים שהחדרים שמוכרים לגוי עם החמץ, כיון שאין מוכרים עד למחר, חל עליו בלילה חיוב בדיקה וחייב לבדקם{י}:

[ז] קודם שמתחיל לבדוק יברך, אשר קדשנו במצותיו וציונו על בֵּיעור (הב' בצירי{יא}) חמץ. ואף־על־פי שעתה עדיין אינו מבערו, מכל־מקום מברך "על ביעור", לפי שמיד אחר הבדיקה יבטל את החמץ שאינו ידוע לו, והוא הביעור לחמץ שאינו ידוע לו. ולא יברך שהחיינו. ולא יפסיק בין הברכה לתחילת הבדיקה, וטוב שלא יפסיק עד גמר כל הבדיקה אלא במה שהוא מעניין הבדיקה. ויכול לבדוק כמה בתים בברכה אחת{יב}:

[ח] מנהג האשכנזים והספרדים להניח פתיתי חמץ בזויות הבית כדי שימצאם הבודק, אינו נהוג אצלינו{יג}. וגם אין צורך לעשות כן, כי מצות הבדיקה היא שמא ימצא, אבל אם לא ימצא אין בכך כלום. ובכמה מקומות שנהגו כן, זה גרם שהמון־העם לא בדקו כראוי, כי חשבו שעיקר מצות הבדיקה היא רק כדי למצוא את הפתיתים, ונמצא שלא קיימו מצות הבדיקה ובירכו ברכה לבטלה{יד}. כמו־כן אין אצלינו המנהג ליטול נוצה לצורך בדיקת חמץ, או פת בקערה וסכין לחטט אחרי החמץ{טו}:

[ט] החמץ שהוא משייר לאכילה או למכירה, יניח קודם הבדיקה במקום המשומר היטב. (ולא יתן לתינוק פרוסה שיאכלנה והוא מהלך בבית, שלא יצטרך בדיקה אחרת{טז}). וכן החמץ שהוא מוצא בבדיקתו, וצריך לשרפו למחר, יניח במקום סגור ומשומר שלא יאבד ממנו, ויניחנו במקום שיראהו למחר ולא ישכח לשרפו{יז}. ועיין להלן סעיף י"א:

[י] אחר הבדיקה מיד יבטלנו. ועיקר הביטול הוא בלב, שיגמור בליבו שכל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו, ושאינו חשוב כלום, והרי הוא כמו עפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ותיקנו חכמים שיוציא דברים אלו גם בפיו, ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי, דלא חזֵיתיה ודלא בִיערתיה, להוי בטיל וחשיב כעפרא דארעא. (ואין צורך לאמרו ג' פעמים כמו שיש נוהגים בשאר קהילות{יח}). ומי שאינו יודע פירושו, יאמר בלשון שהוא מבין{יט}: