יב אדר

[ה] חייבים לאכול ולשתות ולשמוח ביום פורים, וגם בלֵילו ישמח וירבה קצת בַּסְּעוֹדָה. וכשחל במוצאי שבת אף שחובה לעשות בשבת סעודה שלישית, ימעט קצת באכילתו ביום כדי ליתן מקום לסעודת ליל פורים. ומכל מקום בסעודה שעושין בלילה אין יוצאין ידי חובתם, ועיקר הסעודה מצותה שתהא ביום, דכתיב{יא} ימי משתה{יב}. ומנהגינו לעשותה לפני הצהרים (מוקדם יותר משאר ימות השנה), כדרך שעשתה אסתר בשחרית{יג}. הלכך אחר שמסיימין התפילה, סועדין מעט פת שחרית, ועוסקים במצוות היום משלוח מנות ומתנות לאביונים, ומתקבצים כל בני הבית לסעודה{יד}. וראוי להדליק נרות שעוה דרך שמחה, גם בסעודה שביום. ויפרושׂ וילון על החלונות כדי שיאירו הנרות. וטוב לעסוק קצת בתורה קודם שמתחיל הסעודה, וסמך לדבר ליהודים היתה אורה{טו}, ודרשו חכמינו ז"ל{טז} אורה זו תורה{יז}. ומנהגינו שבכל פעם ששותה (חוץ מכשמתחיל לשתות, מפני שמברך בורא פרי הגפן) אומר למסובין תחילה, ארור המן, והם עונים ברוך מרדכי. וכן ארורה זרש, ברוכה אסתר. ארורים אויבים, ברוכים ישראל. או הוא אומר ברוך מרדכי, והם עונים ארור המן, וכן כולם{יח}:

[ו] כיון שכל הנס היה על ידי יין, ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו חכמינו ז"ל להרבות בשתיית יין. ואמרו חייב אִנֵּיש לִבַּסַּוְמֵי בְּפוּרַיָּא, עד דלא יִדַּע בין ארור המן לברוך מרדֳּכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כך יזלזל חס ושלום באיזו מצוה, בברכה או בתפילה שיבא חס ושלום לקלות ראש, מוטב שלא יתבסם, וכל מעשיו יהיו לשם שמים{יט} (ועיין עוד לעיל סימן צ"ח סעיף ט', וסימן ק"ז סעיף ו'):

[ז] אָבֵל אפילו תוך שבעה, חייב במתנות לאביונים וגם לשלוח מנות לרעהו, ומכל־מקום לא ישלח דברי תפנוקים העשויים לשמחה. אך לאבל על אביו או אמו, אין שולחין מנות כל שנים עשר חודש אפילו דבר שאינו של שמחה. ולשאר קרובים, עד שלשים יום. (ואם טעו ושלחו לו, מותר לקבל אפילו הוא תוך שבעה{כ}). אם הוא עני, מותר לשלוח לו מעות או שאר דבר שאינו של שמחה. ואם אין במקום ההוא רק האבל עם אחד, חייב לשלוח לו כדי לקיים מצות משלוח מנות{כא}. אם שולחים לאשת האבל, אין קְפִ–ידא. וכן בהיפך כשהיא אבלה ושולחים לבעלה{כב}. ודין אונן, עיין לעיל סימן קכ"ב סעיף כ"ט:

[ח] מנהגינו שלא לעשות מלאכה בפורים (דהיינו הפרזים בי"ד, והמוקפים בט"ו). ומי שעושה בו מלאכה, אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה לעולם, ומנדים אותו. ועל ידי גוי, מותר. ומותר לכתוב אפילו אגרת שלום, וכן חובותיו וכל דבר שאינו צריך עיון גדול, וכל־שכן לכתוב דבר מצוה כגון חידושי־תורה פירושים ופסקי הלכה, או לעשות שאר דבר מצוה. כמו־כן לצורך פורים, מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות{כג}:

[ט]יום ט"ו באדר, נקרא בערי הפרזות שושן־פורים. אין נופלין בו על פניהם, ואין אומרים אל ארך אפים ולא למנצח, ואסור גם בהספד ותענית{כד}. ויש אומרים שחייבים בו קצת משתה ושמחה{כה}. אבל אין אומרים בו על הנסים{כו}: