ג אדר

[ו] מי שבא לסעודה ונתנו לו כוס ובירך עליו, ואחר־כך שוב נתנו לו כוסות, אם המנהג הוא כן, מסתמא היתה דעתו על כולם ואינו צריך לברך עוד{ו}:

[א] כשם שאסור לו לאדם ליהנות ממאכל או משקה קודם שיברך, כך אסור לו ליהנות מריח טוב קודם שיברך עליו, שנאמר{א} כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נִהְנֵית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח. אבל לאחריו אינו צריך לברך, משום דכשמפסיק הריח מחטמו כבר עברה הנאתו, והוי כמו אוכל שנתעכל במעיו{ב}:

[ב] כיצד מברך על הריח הטוב. אם זה שיוצא ממנו הריח, הוא פרי שהוא ראוי לאכילה, בין שהוא פרי העץ בין שהוא פרי האדמה, אף־על־פי שאינו ראוי לאכילה אלא על־ידי תערובות, כגון אגוז "מוסקאט" (פרי שרגילים לאכלו ביובש{ג}), תפוח, לימון ואתרוג (בשאר ימות השנה, חוץ מבסוכות עיין לקמן סימן קי"ח סעיף י"ג), מכל־מקום כיון שעיקרו לאכילה, מברך הנותן ריח טוב בפירות. ודוקא כשנתכוון להריח בו, אבל אם לא נתכוון להריח אלא לאכילה והריח בא לו ממילא, אינו צריך לברך על הריח{ד}. גם המריח בקפה כתוש חם שיש לו ריח טוב, או "נענע" שריחו נודף ונהנה ממנו, מברך הנותן ריח טוב בפירות. ויש אומרים שגם המריח פת חמה יברך הנותן ריח טוב בפת, ויש אומרים שאין לברך על הפת כיון שאין ריחו נודף, לכך יש ליזהר שלא להריח. ואפילו הריח, לא יברך מספק{ה}:

[ג] אם זה שיצא ממנו הריח אינו פרי הראוי לאכילה, והוא עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים. ולכן על ההדס (חוץ מהדס של מצוה בסוכות, עיין לקמן סימן קי"ח סעיף י"ג) ועל ורד, ועל הלבונה וכיוצא בהם, מברכין בורא עצי בשמים. דכיון דעיקרן אינו לאכילה אלא להריח, לא הוי פרי. וגם מי־ורד ברכתן עצי{ו}. בין מים הנסחטים מגופן של ורדים, בין המתבשלים או נשרים בהם, ובין היוצאים ע"י שפופרת דרך זִיעה, כולם בורא עצי בשמים. וצריך לברך מיד כששופך מי הורד על ידיו. אבל כשנבלע כבר בגוף, אין לברך עליו, משום דהוה ליה ריח שאין לו עיקר (כדלקמן סעיף י"ד){ז}. על פלפלין ועל זנגביל, יש אומרים דמברכין{ח} ויש אומרים דאין מברכין{ט}, על כן אין להריח בהם:

[ד] על עשב וירק, מברכין בורא עִשְׂבי בשמים. והסימן לידע מה הוא עץ ומה הוא עשב, כל שהגבעול הוא קשה כגבעול של פשתן ומתקיים משנה לשנה, ומוציא עלין, זהו עץ. ואותם שהגבעול לעולם רך, הוי עשבי בשמים{י}: