ל ניסן

[יא] יש אומרים שמי שנעשה בנו בר־מצוה, מברך שפטרני מעונשו של־זה{כג}. ואין מנהגינו כן, ואפילו בלא הזכרת השם לא נהגו לומר ברכה זו{כד}:

[יב] אם היתה עצירת גשמים, אפילו בארצות שהגשמים תדירים ואינן נעצרין כל כך, ואירע שנעצרו כל כך עד שהיה העולם בצער, אזי כשירדו הגשמים, אם ירדו כל כך ורבו על הארץ שמעלים אבעבועות מן המטר, והולכין זה לקראת זה, שאֵלו גשמי ברכה, צריכין לברך עליהם{כה}:

[יג] מה מברך. אם יש לו שדה בשותפות עם ישראל אחר, מברך הטוב והמטיב. ואם אין לו שותף ישראל בשדה, אף על פי שיש לו אשה ובנים, מברך שהחיינו. ואם אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים וכו' (כמו שהוא בנוסח נשמת כל חי), עד ויברכו את שמך י"י אלהינו. ברוך אתה ה' רוב ההודאות ואל התושבחות{כו}. ברכת הטוב והמטיב וברכת שהחיינו, מברך אף על פי שאינו רואה את הגשמים אלא שהוא שומע שיורדים גשמים. אבל ברכת מודים אנחנו, אינו אומר אלא מי שהוא רואה את הגשמים{כז}:

[יד] ולעולם יצעק אדם על העתיד לבֹא ויבקש רחמים, ויתן הודאה על מה שעבר וישבח כפי כוחו{כח}. ובכלל זה כשיוצא לדרך, ובפרט כשההליכה או הנסיעה הֶן כשיעור פרסה (שמונת אלפים אמה, שהם כארבעה קילומטר{כח*}) ומעלה, נכון שיתפלל בתחילה שיצילֶנו ה' בדרכו, כגון בנוסח זה, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתוליכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצינו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך. ברוך שומע התפילה. ויכול להוסיף ולהאריך בה כפי צחות לשונו. ולא יחתום בהזכרת השם, אפילו אם נוסע מסוף העולם ועד סופו. וכן באניה או באוירון{כט}. ומנהגינו שהנפטר מחבירו ההולך לדרכו, מברכו בנוסח זה, אלהים יהיה עִמָּךְ. והוא משיב, מֵעִמְּךָ לא יָסוּר{ל}. וטוב ליתן צדקה טרם צאתו, שנאמר{לא} צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו{לב}:

[א] טבעֵי בני־אדם שונים הם זה מזה. יש אדם שהוא בעל חֵמה כועס תמיד, ויש שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה־לב ביותר, ויש שהוא שפל־רוח ביותר. יש שהוא בעל תאוה, לא תשבע נפשו מֵהֲלוֹך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד, ולא יתאווה אפילו לדברים מעטים, שהגוף צריך להם. יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כעניין שנאמר{א} אוהב כסף לא ישבע כֶּסף, ויש מקצר נפשו, ודי לו אפילו דבר מועט, שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג די צרכו. יש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו אוכל בצער, ויש שהוא מפזר כל ממונו. וכן בכל המדות והדעות, כגון מהוֹלל ואונֵן (פי' לץ ועצב), כִּילַי ושׁוֹעַ (פי' קמצן ופזרן), אכזרי ורחְמן, רך לבב ואמיץ לבב, וכיוצא בהן{ב}: