כח ניסן

[א] ארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשיגיעו למחוז חפצם, וכן הולכי מדבריות (והוא־הדין בשאר דרך, שכל הדרכים בחזקת סכנה{א}) כשיגיעו למחוז חפצם. ומי שהיה חולה אפילו שלא היה בו סכנה אלא שהיה מוטל במטה מחמת החולי, ואפילו פחות משלושה ימים{ב}, ונתרפא לגמרי והולך על בריו. (ולאו דוקא שיחזור להיות כבתחילה, אלא כל שאין לחוש שיחזור לחליו מחמת איזו סיבה, זוהי טובה שלימה{ג}). וי"א אפילו שלא היה במטה, אלא רק חש בראשו או בגרונו או במעיו או בעיניו וכיו"ב באופן שנרגש וניכר לרואים שהוא חולה{ד}. ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ולא רק על עסקי נפשות, אלא אפילו רק על עסקי ממון, וכ"ה מנהגינו). וסימנֶיךָ, וכל החיי"ם יודוך סלה. ח'בוש, י'סורים, י'ם, מ'דבר{ה}:

[ב] מה מברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לַחייבים טובות שגמלני (כל{ו}) טוֹב. והשומעים עונים, אמן, (מיו}) שגמלך טוב הוא יגמלך (טובו}) סלה{ז}. ומנהגינו להקדים לפני הברכה שני פסוקים אלו{ח}, יודו לי"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם. וירוממוהו בקהל עם, ובמושב זקנים יהללוהו{ט}:

[ג] ולאו דוקא ארבעה אלו, אלא גם מי שהיה בסכנה אחרת וניצל הימנה, כגון שנפל עליו כּוֹתָל, או ניצל מנגיחת שור (וה"ה מפגיעה ברכב נוסע), או שבאו עליו לסטים בדרך ושודדי לילה וניצל מהם וכדומה, נוהגים שמברך הגומל{י}:

[ד] צריך לברך ברכה זאת בפני עשרה (עם בעל הנס{יא}) ושנים מהם יהיו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות, שנאמרח} וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואם אין נמצאים לו תלמידי חכמים, אינו מעכב. ובשעת הברכה ראוי שיעמוד, והשומעים יושבים. ונוהגין לברך כשעולה לתורה לאחר שבירך ברכה אחרונה. ולכתחילה אין לאחרה יותר משלשה ימים, ולכן אם ניצל ביום ב' יברך מיד בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה'. וכן אם היה אבל שאינו רשאי לעלות לתורה לא ימתין, אלא יברך מיד, אך יברך מעומד בפני עשרה. ובדיעבד אם איחר יותר משלשה ימים יכול לברך בזמן שנזכר{יב}:

[ה] קטן אינו מברך ברכה זו, דלא שייך לומר "לחייבים" מאחר שאינו בר־עונשין{יג}. והנוהגים שגם קטן מברך, יש להם על מה שיסמוכו{יד}. ונשים אינן מברכות ברכה זו (בין כשקמה מחולי, בין אחרי לידה, או ניצלה בנס) מפני הצניעות, שהרי צריך לאמרה בפני עשרה אנשים. ואין לפרוץ גדר ולשנות המנהג בזה וכיוצא בזה{טו}: