כד ניסן

[כ] ירקות שנמצאים מהם כל השנה ואין זמן קבוע לחידושם, כגון כרפס וכָרָתֵי, אין מברכין עליהם שהחיינו (מפני שאין בהן שמחה). אבל מה שזורעים מזמן לזמן, כגון כרוב וחזרת, מברכים שהחיינו{מא}. וכל שכן על אבטיחים ומילונים וכיוצא בהן{מב}:

[כא] יש אומרים שאין מברכין שהחיינו על הריח הטוב המתחדש משנה לשנה, כגון ורד, משום דמן הריח נהנית הנשמה, והנשמה היא נצחית. אבל מהרי"ץ ועוד כמה פוסקים כתבו לברך. (וכ"ה המנהג){מג}:

[כב] עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. רבי אלעזר היה מצמצם לו פרוטות וקנה לו מכל דבר פעם אחת בשנה ואכל{מד}:

[כג] הרואה את חברו לאחר שלשים יום (עיין לקמן סימן מ"ו סעיף י') והוא חביב עליו מאד, ומכל שכן אדם שהוא גדול ממנו, כגון אביו או רבו ושמח בראייתו, מברך שהחיינו, אף על פי שבתוך הזמן קיבל ממנו מכתב{מה}. ואם רואהו לאחר שנים עשר חדש, מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מחיה המתים (מפני שנשכח מן הלב כמו שהמת נשכח לאחר שנים עשר חדש, דכתיב{מו} נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. מה כלי שאבד ולא נמצא בתוך שנים עשר חדש מתייאשים ממנו, אף המת נשכח מן הלב לאחר שנים עשר חדש), ואינו מברך שהחיינו. אבל אם קיבל ממנו מכתב בתוך הזמן, או ששמע בתוך הזמן משלומו, אינו מברך מחיה המתים אלא שהחיינו. ואין חילוק בין זכרים לנקבות, דאפילו האיש שהוא רואה את אשתו או אמו או אחותו או בתו, וכן האשה שהיא רואה את בעלה או אביה או אחיה או בנה, מברכין כן{מז}:

[כד] חברו שלא ראה אותו מעולם, אלא שעל ידי מכתבים{מח} שהריצו מזה לזה נעשו אוהבים, אם רואהו אחר־כך אינו מברך על ראייתו, דכיון שלא התראו מעולם פנים אל פנים, אין האהבה גדולה כל כך שיהא שמח בראייתו{מט}: