כב ניסן

[י] קנה לו טלית של־מצוה, אזי לאחר שהטיל בה את הציצית, יברך שהחיינו בעיטוף הראשון, לאחר שבירך להתעטף בציצית{יט}. ויש אומרים שגם אם הטיל ציצית לטלית ישן, יברך שהחיינו{כ}. וכשמניח תפילין חדשים וכן הקובע מזוזה או מעקה חדשים (ולאו דוקא חדשים, אלא כל שלא היו שלו מעולם כדלעיל סעיף ח'{כא}) המנהג לברך גם־כן, על־פי דעת הרמב"ם שכל מצוה שהיא קניין לו מברך עליה שהחיינו, ויש שאין נוהגין כן{כב}:

[יא] קנה כלים שישתמשו בהם הוא ובני־ביתו, או רק לבני־ביתו, מברך הטוב והמטיב{כג}. ואם קנה לאשתו, אינו מברך, דכיון דמוטל עליו לקנות לה הוי כפורע חובו{כד}:

[יב] יש אומרים שאם נתנו לו במתנה, מברך הטוב והמטיב. שהוא טובה לו, וגם לנותן. כי אם זה המקבל הוא עני, הרי הוא טובה לַנּותן שזיכהו השם יתברך ליתן צדקה. ואם המקבל הוא עשיר, שמח הנותן שזה מקבל ממנו מתנה. וטוב יותר לברך שהחיינו{כה}:

[יג] על ספרים חדשים שקנה, אינו מברך שהחיינו, משום דמצוות לאו ליהנות נתנו. ואפילו הקונה ספר־תורה לא נהגו שיברך שהחיינו, לא בשעת קנייתו ולא בשעה שעולה לקרות בתורה{כו}:

[יד] על דבר שאינו חשוב כל כך כגון חלוק, או מַנעלים, או אנפְּלאות (דהיינו מה שקוראים בזמנינו "גרביים"), אין לברך, אלא אם כן הוא עני ששמח בהם{כז}. ועשיר גדול שקנה כלים חדשים, שראוי לבינוני לשמוח בהם, אלא שהוא לעשרו אינם חשובים אצלו כל־כך ואינו שמח בהם, לא יברך{כח}: