יג ניסן

[יג] אחר־כך נוטלים ידיהם ומברכים על נטילת ידים, ומנגבים. ומברך בעל־הבית המוציא, ועל אכילת מצה. ויש מהפוסקים שכתבו דמשום שביום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ומצוַת אכילת מצה היא מן הפרוסה, לפי שהמצה נקראת לחם עוני ודרכו של־עני בפרוסה, על־כן בשעה שהוא מברך המוציא, אוחז שתי המצות השלימות בידיו, והפרוסה ביניהן, ומברך המוציא. ומניח את המצה התחתונה מידיו ואוחז רק בעליונה וגם בפרוסה, ומברך על אכילת מצה, ובוצע מן העליונה וגם מן הפרוסה מכל אחת כזית, וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו. ואוכל שתיהן יחד בהסיבה שמאלית. ואם קשה לו לאכלם בפעם אחת, אוכל תחילה את כזית המוציא ואחר־כך הכזית מן הפרוסה, רק שלא ישהה ביניהם כלל, ויאכל שתיהן בהסיבה. עד כאן דעת הפוסקים שהזכרנו{לג}. אבל מנהגינו שבעל־הבית המברך, בוצע לעצמו וגם מחלק לכל אחד מהמסובין כזית מצה באמצע, בין ברכת המוציא לברכת על אכילת מצה. דהיינו שהוא מברך המוציא ובוצע ומחלק, והם מחזיקים אותה בידיהם וממתינים בלא לאכול אותה עדיין עד שהוא חוזר ומברך על אכילת מצה{לד}. ולפי זה אין שום צורך לאכול כשני זתים, אלא מספיק כזית אחד לכתחילה, כי טעמם של אותם פוסקים הוא מפני הספק אם הברכה חלה על השלימה או הפרוסה, ולכן הצריכו כזית מזה וכזית מזה. משא"כ לדידן שבברכת על אכילת מצה הכל כבר פרוס, ממילא ברור שברכת על אכילת מצה היא על מה שמחזיק המברך ויתר המסובין בידיהם{לה}:

[יד] בזמנינו שהמצות דקות מאד ואין אפשרות לחלק לכל המסובין שיעור כזית משלַּ־מְּברך, ישלים ויוסיף כל אחד מהמסובין לעצמו מהמצה המשומרת, עד שיהיה לו שיעור כזית. והמברך יחלק לכל אחד ואחד רק מעט משלו, משום חיבוב מצוה שיטעמו גם הם ממה שבירך הוא. באופן שבשעת ברכת אכילת מצה יהיה לכולם כזית פרוס מוחזק בידם, ומיד בסיום ברכה זו יוכלו לאכלו{לו}:

[טו] מנהג השאמי לקחת בליל פסח שתי מצות ומחצה (עיין לעיל סעיף י"ג). אבל מהרי"ץ פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם שאין לקחת שתי מצות ומחצה, אלא מצה אחת ומחצה{לז}. וגם במשך כל שבעת ימי הפסח, מנהגינו (גם אצל חֵלֶק מהשאמי) לברך המוציא על מצה ומחצה, ואפילו בשבת, כי "לחם עוני" (כמו שדרשו חז"ל שדרכו של עני בפרוסה) מבטל דין "לחם משנה". ומניחים את הפרוסה למעלה, ואת השלימה למטה, ואחרי גמר הברכה בוצע משתיהן גם יחד (ויש נוהגין רק מהשלימה) וכך מחלק גם לשאר בני ביתו. ויש שלא נהגו כן ובפרט מהשאמי, אלא על ככר אחד בחול־המועד כבשאר ימות השנה, ועל שנים בשבת ויום טוב{לח}:

[טז] מנהג הבלדי (וכן יש מהשאמי) לטבל המצה בחרוסת{טל}. ויש מהשאמי שנוהגים לטבלה במלח{מ}. ושיעור כזית, לפי המנהג המקובל בידינו הוא כ־17 גרם בקירוב{מא}:

[יז] אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות ע"י לחלוח קל במים, זמן־מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה. (ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה){מב}. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים. כששורין את המצה לצאת בה, צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת, כי אז נחשבת כמבושלת ואין יוצאין בה{מג}. וגם צריכין ליזהר בשאר דברים שלא יפסיד דין לחם, עיין לעיל סימן ל"ד: