יב ניסן

[ח] אחר כך מכסים את השולחן במפה (כדי שיראו התינוקות וישאלו למה אין אוכלים עתה){כ}, ומוזגין כוס שני, ומתחילים בקריאת ההגדה, בבהילו יצאנו וכו'. (ובאמירת הא לחמא וכו' מנהג השאמי להגביה המצה שפרסוה כנז"ליג}) מה נשתנה וכו'. ומעמידים קטן שיאמר נוסח מא כבר וכו' בלשון ערבי, שנתקן כדי שיבינו הנשים והטף עניין ההגדה. ויש נוהגים ליתן אז בידו אחת ביצה, ובשנייה בשר צלי, וכדומה, כדי לשמחו{כא}. ואחר כך אומרים עבדים היינו וכו'. כשמגיעים להיא שעמדה וכו' יש נוהגים כפי דעת המקובלים להגביה אז את הכוסות בידיהם, עד מצילנו מידם{כב}. וכשמגיעים לדם ואש ותימרות עשן, שופך בעל הבית מן הכוס לתוך כלי, וכן בעשר המכות, ובדצ"ך עד"ש באח"ב. סכום הכל שש עשרה שפיכות{כג}. ובכל פעם שעונים דיינו, מגביהים כולם את השולחן{כד}:

[ט] כשמגיעים לפסקת רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר ג' דברים וכו', מסירים את המפה מן השולחן{כה}. וכשאומר בעל־הבית מצה זו שאנחנו אוכלים וכו' נוטל את המצה ומגביהה להראות לבני ביתו, כדי לחבב המצוה עליהם. וכן במרורים אלו, מגביה את המרור. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו', לא יגביה את הצלי שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאילו הקדישו לכך. וכשמגיע ללפיכך, או לתחילת ברכת אשר גאלנו, יש נוהגים ליטול את הכוס בידם, עד חתימת ברכת אשר גאלנו{כו}:

[י] לפני ברכת אשר גאלנו, אומרים את ההלל בקירוי, כמו שקוראים אותו בציבור, דהיינו שאחד אומר פסקא והמסובים עונים אחריו הללו־יה, וכן על זה הדרך{כז}. ואין אומרים עתה אלא עד חלמיש למעינו מים, ואחר ברכת־המזון משלימים את ההלל{כח}. וצריך ליתן לב שלא לדלג ממנו אפילו תיבה אחת, לפי שהוא נתקן כאן על־ידי חז"ל בסדר ההגדה, משא"כ הקריאה שבבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית (להנוהגין לקרותו אז, כדלעיל בהלכות ראש חודש סימן ע"ח סעיף ו') אינה אלא מנהג לשבח ולזמר{כט}:

[יא] יש חושבים שסיום ברכת אשר גאלנו, הוא ב"לאכול בו מצה ומרורים", ולפיכך עונים הם אמן שם. והטעו אותם הספרים שעשו שם ריוח פסקא חדשה. וזה אינו, כי המשך הברכה הוא "כן י"י אלהינו וכו'" עד סופה "ברוך אתה ה' גואל{ל} ישראל" ורק שם עונים אמן. אלא שמוסיפים אנחנו באמצע הברכה פיוט אתה גאלת וכו'. אבל עניית אמן היא רק בסוף, כדבר האמור, ולכן אדם אחד יאמר כל ברכה זו כולל הפיוט הנזכר, מתחילה ועד סוף{לא}. ופיוט אתה גאלת וכו' נוהגים לאמרו בנעימת תרומה הבדילנו (הנז' לעיל סעיף ה'), אך בקול עצב קצת. שמלבד הוראת פשט העניין על צער גלות מצרים, עוד יש בה כוונה על צערינו אנו עתה דשכינתא בגלותא, ומתפללים אנו על העתיד לתשועת ה'{לב}:

[יב] אחר־כך מברך על הכוס השני בורא פרי הגפן, ושותין בַּהֲסִבַּת שמאל. ויש מהשאמי נוהגים שלא לברך על כוס זה כנז"ל סעיף ב':