חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

יא ניסן


סימן צ"א - הלכות סדר ליל פסח

[ג] ראוי לכל ירא שמים שלא להפסיק בדברים בטלים ושיחה שאינה לצורך בין ד' הכוסות, כי הם כנגד ד' אותיות השם הקדוש. וכן לא יעשן אז{ח}:

[ד] חיוב ההסיבה הוא בזמן שתיית ארבעה כוסות, ובכזית מצה הראשון, וגם בכזית כורך וכזית אפיקומן. ואם לא היסב בארבעה כוסות ובכזית הראשון, צריך לחזור לשתות ולאכול בהסיבה. ובשאר אכילתו ושתייתו אם היסב, הרי זה משובח{ט}:

[ה] אשת בעל־הבית, או אחד מבני ביתו, ימזגו את הכוסות. וכן בכל פעם שמוזגין, ימזגו הם ולא הוא בעצמו, כדי להראות דרך חירות{י}. ויזהיר לבני ביתו שישתו מכל כוס לכל הפחות את הרוב בפעם אחת, ומהכוס הרביעי ישתו רביעית בפעם אחת, כדי שיוכלו לברך ברכה אחרונה לכולי עלמא. ויכוונו כולם למצוַת ארבעה כוסות וסיפור יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור. כי גם הנשים חייבות במצוות אלו, רק בַּהֲסִבָּה אינן נוהגות. ומצוַת ההגדה יוצאות ידי חובה בשמיעה מהאנשים, ואם יודעות לקרוא בעצמן יכולות לקרוא עמהם בלחש. ועומד בעל־הבית (הגדול שבמסובין) ומקדש כשהשולחן מכוסה במפה, ומוסיף באמצע הקידוש בקול ששון ובקול שמחה את הפיוט תרומה הבדילנו וכו' ככתוב בהגדה. ואחר־כך ישבו כולם וישתו בהסיבת שמאל. וטוב אם אפשר לעשות כדעת הפוסקים לשתות כוס שלימה בכל ארבעת הכוסות{יא}:

[ו]אחר־כך נוטלים ידיהם, ולפי מנהג הבלדי מברכין ענט"י{יב} (מפני שטיבולו במשקה, עיין לעיל סימן כ"ז סעיף י"ט) ובשאמי אין מברכין{יג}, ומנגבים. ולוקח כל אחד ואחד לעצמו מֵעַלֵּי הכרפס או הצנון (כדלעיל סימן צ' סעיף ב') כזית לפי הבלדייב}, ופחות מכזית לפי השאמייג} (והדרך היא לתפוס אותם כשהם מקופלים בראשי שתיים או שלוש אצבעותיהם, האגודל האצבע והאמה. וכן במצה ובמרור ובכורך, וגם בשאר האכילות תמיד, ולא רק בליל־הסדר{יד}) ומברך בעל־הבית בורא פרי האדמה וכולם מכוונים לברכתו, וצריך לכוון לפטור בברכה זו גם את המרור שיאכלו אחר־כך. כשמסיים, עונים אמן ומטבלים מקצתו בחרוסתיב}, ויש מהשאמי שמטבלים במי־מלח או חומץיג}. יש נוהגים לאכול זה בהסיבה, ויש בלא הסיבה{טו}:

[ז] לפי מנהג השאמי, נוטל אחר כך את המצה האמצעית וחולקה לשתיים, ומניח את החלק הגדול לאפיקומןיג}. ולפי מנהג הבלדי, אין חולקים את המצה עתה, רק אחרי־כן סמוך לפני ברכת המוציא{טז}. ונוהגין שבעל־הבית כורכו בטלית או סוּדָר על שכמו, זכר למה שנאמר{יז} משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וגם כדי שלא ישכחנו. לפיכך לא יניחנו תחת המפה{יח}. ולא נהגו אצלינו שהילדים גונבים את האפיקומן{יט}:

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד