ח ניסן

[ה] בערב שבת זו, יזהר כל אדם במאד מאד לשאול אם הפרישו חלה מן החמץ שאפו לכבוד שבת. כי אם לא הפרישו חלה ונזכרו בשבת, יש בזה מבוכה גדולה מה לעשות, כי אסור להפריש חלה בשבת, וגם אסור להשהותן, ויש אומרים שצריך ליתן כל החלות לגוי במתנה גמורה קודם שעה שנאסרין בהנאה, ויש חולקים, וכתבו תקנות אחרות וכולן דחוקות, על־כן צריכים ליזהר בדבר{י}:

[א] יהדר אחר יין משובח למצוַת ארבעה כוסות. ואם יש בנמצא יין אדום משובח כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר{א} אל תרא יין כי יתאדָּם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום. ועוד, לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל{ב}. [ודין מיץ־ענבים, עיין לקמן סימן צ"א סעיף כ"ג]:

[ב] לצורך טיבול ירק הראשון, יש נוהגין ליקח עַלֵּי "בַּקְדְּנוּס" הנקרא כאן פטרוזיליא, שמקובל אצלינו שזהו הכרפס (אעפ"י שיש אומרים שהכרפס הוא המין הנקרא כאן סֵלֵרִי, שיש לו טעם טוב כשהוא חי). ויש נוהגים לקחת עלי צנון{ג}:

[ג] לצורך מרור, לוקחים חַזֶּרֶת, שהיא חַסָא. ונקרא מרור, לפי שכששוהה בקרקע נעשה הקלח מר. ויוצאין גם בעֻלְשין ובתְמָכָא וחַרְחֲבִינָא ומרור. ויוצאין בין בעלין בין בקלחין אבל לא בשרשים, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן. אבל השורש הגדול שבו גדלים העַלִּים, אף שהוא טמון בקרקע הרי הוא בכלל קלח. ומכל־מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, כי יש אומרים שֶׁמַּה שהוא בקרקע נקרא שורש. העלים אין יוצאין בהם אלא אם כן הם לחים, אבל הקלחים יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אך לא במבושלים או כבושים{ד}:

[ד] החרוסת צריך שתהיה עבה בשעת עשייתה, זכר לטיט. ולפני הטיבול, ישפוך לתוכה יין או מיץ־ענבים או חומץ וִיעַרְבְּבֵם, שתהיה רכה וניגרת כמים זכר לדם, וגם שתהא ראויה לטבל בה. ובפרט להנוהגין לברך על נטילת ידים גם על הטיבול הראשון בחרוסת כדין דבר שטיבולו במשקה (וְכִדְלַהְלַן סימן צ"א סעיף ו'), אם אינה רכה מאד, הוי ספק ברכה לבטלה. ואפילו אם היא עבה, לכל הפחות יציף עליה מעט משקה מלמעלה. ואם חל פסח בשבת, צריך ליתן בחרוסת הרבה יין מערב שבת באופן שתישאר רכה עד שעת הטיבול. ואם שכחו, מותר להוסיף בליל שבת ולערבב אפילו ע"י כלי ואין בזה משום איסור לישה, ובלבד שלא יטרוף בכח אלא בנחת. ואם אפשר, ראוי לשנות מסדר הנתינה, דהיינו שיתן היין תחילה, וגם שיתן הרבה כדי שתהיה בלילתה רכה{ה}. והנוהגין לעשות טיבול הראשון במי־מלח (כדלהלן סימן צ"א סעיף ו') ראוי להחמיר לעשותן מערב פסח אפילו כשלא חל פסח בשבת. ואם עושה אותן בליל הסדר, אין לעשות רק מעט, דהיינו לא יותר מכדי הצורך לטיבול, ובפרט כשחל בשבת{ו}: