ה ניסן

[טז] אסור לעשות מצה עבה טפח. וכבר נהגו לעשותה דקה עד כמה שאפשר{כח}:

[יז] המנהג הוא שאין אופין המצות של מצוה בערב פסח אלא אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח בזמן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו אמן{כט}. וכיון שאז הוא אחר זמן איסור חמץ, צריך לבטל בפירוש את הפירורים בשעת הלישה. ויאמר בלשון שהוא מבין, עניין זה, "כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים, יהיו בטלים". אבל אחר שנתחמץ, אין ביטול זה מועיל. וכן צריך לומר בכל יום מימי הפסח בשעה שלשין{ל}. ואם חל ערב פסח בשבת, נוהגין ללוש במוצאי שבת{לא}:

[יח] ואחרי גמר הלישה, יש לרחוץ את העריבה היטב היטב. ואת מימי הרחיצה, וכן את המים שנותרו מצינון הידים בשעת הלישה וכן הקיטוף, צריך לשפוך במקום מדרון, ושלא תהא רצפת אבנים, כדי שיבלעו מהרה בקרקע. שאם ישפכום שלא במקום מדרון, או אפילו מדרון אלא שהוא רצפת אבנים, יש לחוש שמא יתקבצו במקום אחד, ויחמיצו קודם שיבלעו בקרקע, ונמצא חמץ ברשותם{לב}:

[יט] מצה עשירה, דהיינו שלשו קמח עם מי־פירות, אינה מחמיצה אפילו בשהייה כל היום. אבל אין יוצאין בה ידי חובת מצה בליל־הסדר, לכזית הראשון, משום דבעינן לחם עוני. ומי פירות עם מים, ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסות, הלכך אין ללוש בהן. ואעפ"י שלדעת הרי"ף והרמב"ם אינם ממהרים להחמיץ, אין מנהגינו כמוֹתָם{לג}:

[א] המנהג לומר מזמור לתודה גם בערב פסח. שאעפ"י שאין מקריבין אז קרבן תודה משום חמץ, מ"מ מזמור זה לא נתקן לשם הקרבן אלא לשם הודאה, וכדי לזרז באמירת הזמירות והתפילה ביראה ובכוונה ובשמחת הלב. ולכן אומרין אותו גם בחול המועד פסח{א}. ובבלדי נוהגין לאמרו אפילו ביום טוב, חוץ מבשבת שאומרים במקומו מזמור שיר ליום השבת{ב}: