ד ניסן

[יא] אין להניח את העיסה אפילו רגע אחד בלי עסק. וכל זמן שמתעסקים בעיסה, אפילו כל היום, אינה מחמיצה. ואם הניחוה בלא עסק שיעור הילוך מיל (דהיינו שמונה־עשרה דקות{כ}), הרי היא חמץ. ויש למהר בעשיית המצות, שיש לחשוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ. ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק, מיד יחמיץ{כא}. והמנהג אצלינו הוא שאחר גמר הלישה מנדנדין העריבה שהבצק בה עד גמר האפייה. וצריכין זהירות גדולה שלא לשהות אפילו רגע אחד בלא נדנוד, שבעסק זה שאינו גמור כמו בעיטת ידים אלא עסק מועט, השהיות מצטרפות{כב}:

[יב] אין לעשות במצה שום ציור, אבל מותר לנקבה (כדי שישלוט בה החום מיד) אלא שימהרו בזה בכל מה דאפשר, ומיד יתנוה לתוך התנור. ויזהר מאד שלא ישהה אותה אפילו מעט נגד פי התנור, כי שם תמהר להחמיץ{כג}. ואצלינו לא נהגו לנקב המצה כלל{כד}:

[יג]צריכים ליזהר שלא להוציא מצה מן התנור כל זמן שלא נאפית קצת, עד שאם היו פורסים אותה אין כעין חוטים נמשכים. כי קודם שיעור זה, הרי היא עדיין כמו עיסה, וכשהיא חוץ לתנור תמהר להחמיץ. וגם המרדה שהוציאוה עליו, גם־כן אסורה עוד למצות. ואם אי אפשר לידע אם היו חוטין נמשכין ממנה או לאו, יש להחמיר מספק. אך אם קרמו פניה, יש להקל{כה}:

[יד] ראוי לכל ירא שמים שישתדל עם העוסקים בלישת ואפיית המצות שלו. ומי לנו גדול מאביר הרועים הרא"ש, שהוא בעצמו היה עומד ומשגיח בעשיית ואפיית המצות ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתם{כו}:

[טו] מצה נפוחה באמצעיתה, בין שתפח גוף המצה בין שנחלק עביה דהיינו שעלה הקרום העליון למעלה, וכן מצה שנתכפלה קצת בשעת אפייה, מנהגינו שאין חוששין בזה כלל לחימוץ, כי המצות דקות והאש חזקה ודולקת אל מול פניהם ושולטת בכפלים תכף ומיד. רק אם נפל הככר כולו מדופן התנור ונתכפל הרבה עד שנעשה כחתיכת עיסה, נוהגים להחמיר ומניחים אותו שם על הגחלים עד שישרף כולו{כז}: